סיפרה הרבנית קניבסקי ע"ה: ימי חמישי הם מן הימים העמוסים ביותר בביתי. ההכנות לשבת צוברות תאוצה, חלות נאפות ומופרשת עיסה, והבית מתכונן לקראת שבת המלכה במרוץ קדחתני.
בדיוק אז נכנסה פנימה ילדה בת תריסר שנים, שמקבלת על עצמה עול מצוות, וביקשה את ברכתי. התפניתי מכל עיסוקי, וברכתי אותה בחום ונתתי לה ספר במתנה – קונטרס 'על חיים וחסד' מאת חתני, הגאון רבי יצחק קולדצקי שליט"א, המדבר על 'ואהבת לרעך כמוך', 'מאור פנים' ועוד.
תוך כדי שאני כותבת הקדשה אישית בספר, נכנסת אישה נוספת אל הבית כשהיא משוחחת בטלפון. מעבר לקו נמצא גיסה של הנכנסת, המספר כי הוא עומד למסור היום שיעור תורה בעיר נתניה. בדרך כלל בימים כתיקונם מגיעים כ-30 איש להשתתף בשיעור, אולם היום היתה סיבה מיוחדת שבגללה מתעתדים לבוא לשיעור רק שלושה אנשים בלבד. הגיס שואל דרך גיסתו, האם עליו לנסוע לקיים את השיעור בכל זאת?
באותה שעה, בעלי הרב שליט"א לא היה בבית, ולא ידעתי מה להשיב. פתאום פתחתי את הספר אותו התכוונתי להעניק כמתנת בת מצווה לילדה שבאה לבקר ולהתברך, והנה הדף נפתח בדיוק בפסקה המספרת, איך שניגשו למרן החזו"א זיע"א, לשאלו "האם פלוני חייב למסור שיעור ביום בו הוא בטוח כי רק אדם אחד בלבד ישתתף בו?" השיב מרן החזון איש: "תלך, אפילו בשביל אדם אחד. משום שההבדל אצל יהודי בכל יום, עם שיעור או בלי שיעור, הוא הבדל של שמים וארץ".
כך הסביר החזון איש, וכך גם קיבל השואל את תשובתו…
(מתוך הספר 'שלישי באשמורת' בעריכת ר. אטיאס – תורה ומידות טובות)