המידות הטובות של בני ישיבת מיר, כפי שמרן רה"י הגרנ"צ פינקל ניווט אותם לאורם של מרנן ראשי הישיבה לדורותיהם, באו לידי ביטוי בסיפור מדהים שהתפרסם עוד בחייו באחד מכלי התקשורת בארה"ב ויצר הד ציבורי רב, שגרם לקדוש שם שמים. לאחר פטירתו התפרסמה העובדה בכתבי עת רבים בארץ ובעולם והיתה לשיחת רבים וללימוד מוסר השכל:
באוניברסיטה אמריקנית מפורסמת החליטו לבדוק בצורה מדעית את השאלה שמעסיקה את כל העולם החומרני: "מהו המתכון הבטוח להיות מיליונר?" הם בחרו מאתיים וחמישים מיליונרים, הצמידו לכל אחד מהם סטודנטים, שיתעדו את סדר יומם וינסו לברר מה הפך אותם לעשירים.
המחקר יצא לדרך, הסטודנטים נצמדו כל אחד למיליונר "שלו", ורשמו בפרוטרוט את סדר יומו ואת מעשיו במשך תקופה ארוכה. לבסוף הגישו הסטודנטים את רישומיהם, והחוקרים החלו לנתח את הנתונים.
מרבית הנתונים היו דומים, אבל נתון אחד בלט בשונותו. אצל כל המיליונרים, הוקדש חלק ניכר מזמנם למלחמות במתחרים: ריגול תעשייתי, מניעת הדלפת מידע וניהול משפטים מתישים. רק אחד מבין המליונרים לא ניהל מאבק כלשהו נגד אף אחד. לא היו לא אויבים והוא לא תבע למשפט אף מתחרה.
החוקרים החליטו לבדוק את הדבר. הם פנו אל האיש, שהיה בעל רשת מסעדות גדולה בעלת סניפים בכל העולם, וביקשו לראיינו: "מדוע אינך נלחם במתחריך ואין לך אויבים, כאשר הדבר הזה מאפיין את כל המליונרים האחרים?" שאלו החוקרים.
אספר לכם סיפור, פתח העשיר ואמר. בתחילת דרכי הייתי נאמן לדרכו של אבי המנוח שאמר לי תמיד: "קבע מטרות והשג אותן בכל מחיר!", הייתי איש עסקים נוקשה וחסר פשרות. אבל לפני כמה שנים ערכתי עם כמה ממנהלי סדרת סיורים שנועדו להכיר בפנינו את אורח החיים במקומות שונים בעולם, במטרה להתאים את מוצרינו לאוכלוסיות מגוונות. אחת המדינות שבהן ביקרתי היתה ישראל. טיילנו בכל הארץ ונהנינו. ביום האחרון אמר לנו המדריך שהוא עומד לקחת אותנו למקום המרתק ביותר בישראל, לטעמו.
ציפינו לסיור באתר ארכיאולוגי מרהיב, אך במקום זה נסענו לשכונה ישנה וצפופה בירושלים, סביבה לא מרשימה בלשון המעטה. המיניבוס שלנו עצר לפני בניין גדול ורוחש פעילות, שמאות צעירים נכנסים ויוצאים ממנו כל הזמן.
המדריך פתח ושאל: "אמרו לי בבקשה, מה אמור להיות גודלו של מוסד חינוכי בן ששת אלפים תלמידים?" ערכנו חישובים מהירים של אולמי הרצאות, חדרי מיחשוב, שטחי גינון, מעונות סטודנטים, חדרי סגל, משרדי הנהלה וכדומה, והגענו למסקנה שיש צורך בשטח של 150,000 מ"ר. "וכמה אנשי צוות לדעתכם אמורים לעבוד במוסד כזה?" הוסיף המדריך לשאול. תשובותינו נעו בין שלשת מאות וחמישים לארבע מאות איש.
"ובכן", אמר המדריך, "ברוכים הבאים לישיבת 'מיר'. בישיבה הזאת לומדים כששת אלפים תלמידים ושטחה הוא כ-3,000 מ"ר בלבד, לכל תלמיד מוקצה חצי מטר מרובע. את צוות הישיבה מאיישים כעשרים אנשים בלבד, ויש לה מנהל אחד ויחיד האחראי על הכל: מקבלת תלמידים, דרך קביעת החומר הלימודי ועד לניהול התקציבי".
היינו המומים. המדריך ערך לנו סיור בישיבה, אולמות הלימוד היו מלאים עד אפס מקום. הלומדים היו שקועים כל כך בלימודם, עד שאפילו לא הבחינו בנו. עברנו קומה אחרי קומה, ובכל פינה אפשרית או בלתי אפשרית, ישבו אנשים ולמדו. זה היה מחזה מדהים ומחשמל שהותיר אותנו ללא מילים. בכל סיורנו בעולם לא ראינו מחזה כה מרתק. בתום הסיור נקבעה לנו פגישה עם ראש הישיבה בכבודו ובעצמו, "אבל אל תיבהלו ממצבו הגופני", אמר לנו המדריך, "האיש סובל ממחלות רבות".
נכנסנו לבית פשוט המרוהט ברהיטים בסיסיים ביותר. ליד שולחן הסלון ישב ראש הישיבה, הרב נתן צבי פינקל. הוא דיבר אך בקושי, אבל קיבל אותנו במאור פנים. אחד מחברי אזר אומץ ושאל: "כבוד הרב, כולנו פה מנהלים חברות ומפעלים, ואיננו מצליחים להבין כיצד מוסד כמו שלכם מתנהל? מה הסוד פה?".
ראש הישיבה חייך והשיב בשאלה: "ידידי היקרים, התדעו מה ההבדל בין אדם לבין בהמה? כשבהמה רוצה משהו", המשיך הרב, "היא תנסה להשיג זאת גם אם תדרוך בדרך על כל מי שנמצא סביבה. האדם, לעומת זאת, מסוגל לוותר על רצונותיו כדי לא להזיק לזולתו. יתרה מזו: האדם יכול אפילו לגרוע הנאה מעצמו כדי להיטיב לחברו. כאן בישיבה חיים בני אדם, וכאשר כל אחד חושב כיצד גם השני יכול לחיות לצידו, לאף אחד אין בעיה".
סיים אותו עשיר: "הדברים ננעצו לליבי כמו סכין, זה היה הפוך לחלוטין מדברי אבי המנוח שאמר תמיד: קבע מטרות, והשג אותן בכל מחיר! הבנתי שזאת לא התנהגות אנושית. מאותו יום החלטתי לא להצר את צעדיו של שום אדם – והאמינו לי, לא הפסדתי מכך מאומה. סך הכל זכיתי להפוך בחזרה לבן אדם!"
(בכל נפשך)
