פעם, אתם זוכרים? לפני הקורונה! התפללנו בבית כנסת, בבית מקדש מעט ו'ברוב עם', ואכן היתה זו 'הדרת מלך'! תפילותינו זכו לסניגורים מצוינים שעזרו להן לעלות למקומן הראוי, ולפעול באופן המועיל ביותר.
'בית כנסת' הוא מקום מסוגל מאוד, תפילה בו, משולה לפנייה אל המלך בלשכתו האישית, לא במשרדי הסגן ולא בדלפקי המנכ"ל, אלא היישר בקיתונו המכובד של המלך…
'ברוב עם' גם היא מעלה עתירת זכויות, הרי בכך משקלל הקב"ה את זכויותיהם של כל אחד ואחד מציבור המתפללים, והן פועלות לא רק עבורו אלא עבור כל מי שהוא חלק מהכלל, וכגודל הציבור כך גודל הזכויות…
כאשר הופיעה מגפת הקורונה, החילונו לאבד את הזכויות הללו בהדרגה… אולי כי הן לא מגיעות לנו… שמא לא ניצלנו אותן כראוי… ואולי כי הקב"ה רוצה שנלמד לייקר אותן עוד יותר, וכשחסר – לומדים להעריך…
זה התחיל בצמצום ה'ברוב עם', לא יותר ממאה איש! מניינים גדולים התפצלו, וקול התורה שבקע מבתי מדרש עמוסים במאות בני אדם, נאלץ להנמיך את קולו, מעתה הוא יהיה רגוע יותר, אבל הרוגע הזה לא ממש מרגיע, אדרבה, הוא קצת מדכא, כי התורה נמסרה בקולות וברקים, וקול התורה ככל שהוא מרעיש יותר, הוא מרגיע יותר…
הניעור הזה לא פסק, מאוד מהר איבדנו גם את ה'מעט עם' של המאה איש, הגבילו אותנו לעשרה… מנין… זהו… הקב"ה כביכול אמר לנו: "יש לכם אפשרות לפעול רק עם הזכות המינימלית, עשרה אנשים, המינימום הנדרש לתפילה… אינכם יכולים להפעיל כוחות נוספים…"
בשלב הבא במורד התלול, נפרדנו בכאב מבתי הכנסת, חשכו האורות בהיכל ה', וכשליבנו דווה על שממון בית ה', הושלכנו אל המרחב הפתוח, בלי מחיצות… בלי מקום… עדיין עם מנין… אבל בחוץ… גם עזרת אלוקי אברהם המובטחת למי שקובע מקום לתפילתו, נשללה מאתנו… והפסוק השגור על לשוננו מידי בוקר: 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך…' קיבל משמעות עמוקה.
ימים ספורים עוד זכינו בתפילה במנין, עד שמרנן גדולי הדור שליט"א אימצו את החלטות הממונים כפי שהם ואסרו אף את זה, מעתה עלינו להפעיל את כוח היחיד, לבד… בלי ההידור של ברוב עם, בלי הסגולה של קדושת בית כנסת, אפילו בלי מנין מצומצם… אדם מול קונו, יחיד לפני בוראו, בודד מול יוצרו…
יש לומר שאם נקלענו לאתגר הזה, יש כאן הזדמנות… כעת, כאשר אנו לבד, ברשות הפרטית שלנו, בלי הזכויות של הציבור ואף בלי חובותיו, נוכל לדבר עם הקב"ה ממקום אישי יותר, עמוק יותר בלב, הפניה אליו יתברך הופכת להיות קרובה יותר, כי כשאין את העזרה של המקום והציבור, מפעיל האדם ביתר שאת את כוחו האישי, הפרטי. עלינו לעורר ביתר עוז את הזכויות שלנו, כי בינתיים אי אפשר להישען על כוח ה'ברוב עם', ובשלב זה לא נוכל לסמוך על סגולת 'בית מקדש מעט', וכאשר פועלים לבד, חייבים להמציא זכויות אישיות…
לא בחרנו במצב הזה, אבל אם הוא התגלגל לפתחנו כצרה ומצוקה בלבוש מגיפה, עלינו להפכו להזדמנות…
הזדמנות להתעמק יותר בתפילה… להתפלל בשלמות מהחל ועד כלה… לחשוב מעט יותר על פירוש המילים, להתבונן ולנסוק למרומים…
התנאים שלנו השתנו, הסניגורים שלנו הוחלפו, אך שומע תפילת כל פה יושב במקומו, מלא כל הארץ כבודו, מצפה לתפילותינו ומייחל לעתירותינו, הוא שומע אותן בכל זמן ומכל מקום, מכל אחד ומכל יחיד… נשכיל לנצל היטיב את כוח היחיד שבנו וה' הטוב יצרף את תפילותינו אל נאד התפילות, ויצילנו מכל גזירות אכזריות, כי אליו לבד עינינו תלויות…
בקרוב נתאחד שוב, ואל ביתו ברחמים נשוב, ביראה אל היכל קדשו נשתחווה, כי ל'תפילת רבים' דבר לא ישווה, טעונים בכוחנו היחיד והמיוחד, שנתגלה והתעצם בגזירה, נזעק לאלוקינו ה' אחד, ובא לציון גואל במהרה.