"בני יקירי, אני מבקש ממך שבעת שיבוא יומי, תטמון את המגבת אתי גם יחד"

הרב א. חפץ

את הסיפור המופלא הבא, המתפרסם כאן לראשונה – שתחילתו בחדר הטהרה בראדין, בעת הסתלקותו של מרן החפץ חיים זיע"א, וסופו בסוד שהתגלה בקבר פתוח בהר הזיתים בירושלים – מגולל בפנינו הרב הגאון רבי שמעון יוסף מלר שליט"א, מחבר הספרים הנודעים על "בית בריסק" ו"ישיבת חברון":

"בחשוון שנת תשנ"ב, לפני עשרים ושש שנה, לאחר שהוצאתי את הספר הראשון 'שי לתורה' מתורת גדולי ישראל ובעיקר מ'בית בריסק' על חמישה חומשי תורה ומועדי השנה, יצאתי עם משפחתי לשהות בארצות הברית תקופה של כחצי שנה, כדי לפגוש תלמידים של מרן הרב מבריסק, שלמדו בשעתו תורה מפי הרב זצ"ל בבריסק או בווילנא, כדוגמת רבי אלי' חזן, רבי שמחה שפס, רבי בנימין פאלער, רבי יעקב ניימן ותלמידים נוספים מבוגרים, שבמרוצת השנים הגיעו והשתקעו בארה"ב, ולקבל מהם דברי תורה, עובדות וסיפורים וכן תמונות וכו' שעדיין לא פורסמו ברבני 'בית בריסק', על מנת לפרסמם בספרים הבאים. ואכן, זכיתי אז וכעבור תקופת מה הוצאתי לאור את החלק השני של סדרת 'שי לתורה'.

"תוך כדי שהותי בניו יורק, התוודעתי להרב חיים יצחק פופקא זצ"ל, ששימש כרב בית הכנסת בפלטבוש בו התפלל סב רעייתי – רבי מאיר שבח ברקוביץ ז"ל, שהיה ראש הקהל ונשיא בית הכנסת. כאשר הגעתי להתפלל כנכד לסב רעייתי, הוא ערך לי היכרות עם רב בית הכנסת, האיש המורם מעם – רבי חיים יצחק פופקא".

פופקא! זה היה שם משפחת החפץ חיים, לא?

"אכן, הוא למעשה היה בן משפחה של החפץ חיים, שגדל ממש בביתו מגיל עשר. הוריו ברחו ועברו גבולות, ולפני כן העבירו אותו ואת אחיו כילדים לראדין לבית החפץ החיים, שם גדל. הגה"צ רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל אמר בהלוויתו: 'הוא היה הקרוב ביותר לחפץ חיים'. בדרך אחרי ההלוויה, כשלקחתי אותו במכוניתי בחזרה לביתו, שאלתי אותו האם הוא לא הגזים, והשיב: 'לא הגזמתי כלל וכלל'".

אתם מדברים כעת על שנת תשנ"ב?

"נכון, לפני כעשרים ושש שנים. בימים ההם וגם אח"כ, פעמים רבות ישבתי בביתו ושמעתי מפיו אוצרות איכות מהחפץ חיים, חלק מהם הובאו בשמו בחלק ב' של 'שי לתורה'.

"ביום רביעי ה' באייר תש"ס הרב פופקא זצ"ל נפטר לבית עולמו, בן 95 היה בפטירתו. באותו יום רביעי התקיימה הלוויה בניו יורק מבית מדרשו, ומשם יצאה לבית החיים דניו-יורק, שם ערכו לו את הטהרה, ומשם הטיסוהו לארץ ישראל.

"ביום שישי, ערב שב"ק פרשת אמור, בשעות הצהריים הלא מוקדמות, יצאה ההלוויה מבית ההלוויות שמגר להר הזיתים, שם נקבר בחלקה שרכש בחייו. מדוע רכש בחייו חלקה? כי 5 שנים קודם לכן נאלצו לכרות את רגלו השמאלית, והוא זצ"ל עמד על כך בכל תוקף שבבוא העת גופו ייטמן יחד עם הרגל הכרותה בארץ ישראל, ושלח את הרגל לארץ ישראל לקבר שרכש אז – 5 שנים לפני הסתלקותו.

"חמש שנים המתינה הרגל לגוף הטהור…"

ייסורים בשביל כל העולם

הג"ר שמעון יוסף מלר מדייק בפרטים, ותיכף תבינו איך כל פרט משתלב לפאזל מרהיב:

"בהלוויה לא השתתפו אנשים רבים בעיקר מחמת היום והשעה – ערב שב"ק אחה"צ. רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל, ידידו מנוער, הספידו ובכה עליו בכי תמרורים – ללא הפוגה! ואמר בין הדברים 'אין ספק שיוצאים כעת לקבל את פניך – החפץ חיים, רבי נפתלי, ר' לייב, ר' הירש (לוינסון) ור' מנחם מנדל (זקס)'.

"הוא אמר עוד: 'בשעתו אמרו על החפץ חיים כי הוא סובל ייסורים בשביל חצי עולם, ואני אומר על הנפטר הדגול כי הוא סבל ייסורים קשים בשביל העולם כולו' – ושאר ביטויים יוצאי דופן. לאחר מכן הספידו הגאון רבי צבי קושלבסקי שליט"א. אני מדגיש כי מהמשפחה הקטנה לא הגיע איש. יש לו 2 בנים מבוגרים, והם לא הגיעו עם הארון. יצאנו בודדים אחרי המיטה לעבר הר הזיתים. הצטופפתי ברכב הח"ק יחד עם רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל. בהר הזיתים היו פחות מעשרים איש.

"נשאנו את הארון עד חלקת הקבר במעלה הר הזיתים. ואז אנשי ח"ק פתחו את הארון והוציאו את גופו. כיוון שלא היה איש מבני המשפחה הקרובה, ולא היה מי שהכירו בעשרים השנים האחרונות, ראש חבורת הח"ק התעניין מי יכול לזהות את הנפטר, כי לפי הכללים אסור להם לקבור נפטר מחו"ל אם אין מי שמזהה שאכן הוא האיש. אמרתי כי אני מכירו היטב והסכמתי לזהות את פניו, לקחו אותי הצידה והסירו את התכריכים מפניו וזיהיתיו בדמעות שליש".

'דבר נורא'

"ביום א' התקשרתי לנחם את הבן באמריקה – ר' מנחם בער. ואז הוא פתח ואמר כי רצונו לספר לי 'דבר נורא', כלשונו, הוא מספר זאת לי בלבד. וכך היו דבריו:

"בשעתו לפני שנים רבות, מצאתי בבית אבא ב'בוידעם', מזוודה ישנה מעץ, שאבא הביא איתו מימי גלגוליו במלחמה, והיא ליוותה אותו באירופה, ומאירופה לארה"ב. פתחתיה וראיתי בה מכתבים נדירים ממרן הגרח"ע, מרן הח"ח ועוד, וגם ראיתי שם איזו שמאטע גדולה, כעין מגבת ישנה. את המגבת הנחתי בצד כדי לזרוק. אבא ראה כי אני פותח את המזוודה ומתעסק, ושאל היכן מה שהיה בפנים? השבתי לו: 'אבא, אל דאגה, אני לוקח ומסדר את המכתבים ומניח אותם במקום טוב ושמור, ואת השמאטעס אזרוק'. אבא נבהל ואמר (באידיש): 'אצלי השמאטעס שווים יותר מכל המכתבים, שגם הם יקרים מאד'. תמהתי מאד ושאלתי: 'מה לך ומה צורך יש לאבא בשמאטע הזו – מגבת ענקית ישנה מלפני חמישים-שישים שנה?!'

"אבא שתק ופניו הרצינו. 'אני אגלה לך', הוא אמר: 'כאשר החפץ חיים הסתלק לפנות בוקר, אנשי החברא קדישא בראדין ביקשו מכמה תלמידים שיבואו לסייע בטהרה של החפץ חיים'. אבא השתתק. נזכר ביום ההוא. והמשיך: 'אני ועוד כמה בחורים בודדים השתתפנו בטהרה. היו אלו רגעים שאין לתאר' – אמר אבא. 'באותה עת שהחפץ חיים כבר הפשיל מעליו את הפירורים האחרונים של העולם הזה, והיה כבר עטוף במלאכי מרום הנושאים את גופו, אבא – רבי חיים יצחק הבחור – היה ליד גופו המיטהר והמסתלק'.

"'בסיום הטהרה לספר התורה – גופו של החפץ חיים' – המשיך אבא בהתרגשות גדולה, 'לקחתי אתי את המגבת שבה קינחו את הגוף בשעת הטהרה, והנחתיה אצלי למשמרת, והיא אכן אתי כל השנים ובימי הגלגולים עד כאן. זו ה'שמאטע' היקרה שהנחת בצד לזורקה'… המגבת הזו, שעמדה לצדו של הרב פופקא בדרכים רחוקות ועד אדמת אמריקה החומרנית – השאירה אותו מעל החומרניות – צמוד לרבן של ישראל החפץ חיים. וזו מעלתה!".

ההבטחה

"ואז האדימו פניו של אבא: 'מיין טיירע זון, בני יקירי, אני מבקש ממך שבעת שיבוא יומי, תטמון אותה אתי גם יחד'. הייתי מאד נסער, וכמובן שהשבתי: 'אבא, אני מקבל על עצמי'. מאותו בוקר, כל תקופה של כמה חודשים, אבא היה מתעניין: 'האם אתה זוכר, מנחם בער, את מה שביקשתי?', הרגעתי אותו שאני זוכר היטב. בחורף שנת תש"ס חליתי ונזקקתי לעבור ניתוח לב מסוכן, והרופא אמר כי יש סיכוי שלא אקום ממיטת חוליי. אבא זצ"ל לא יכול היה כבר לדבר בשנתו זו האחרונה לחייו, ולא היה יכול להעביר את בקשתו לאיש אחר, אם חלילה לא אקום מהניתוח. לכן קראתי לידידי, הרב ויליגר שליט"א, שיבוא לבית החולים כי רצוני לומר לו דבר דחוף. סיפרתי לו והדרכתי אותו היכן המגבת ושאני מעביר לו את הצוואה – לבוא היום של אבא. הוא הבטיח לי.

"ב"ה שלא נזקקתי, הניתוח הצליח וחזרתי לעצמי לחיים ולשלום. וכעת בהלוויתו של אבא – ה' באייר תש"ס – אחרי ההספדים בפלטבוש נסענו לטהרה. בסיום הטהרה ביקשתי מהחברא קדישא: 'רצוני להיות עם אבא לבד, זמן מועט'. הרב ויליגר שליט"א שידע מכל הסיפור ביקש ממני להצטרף, ואכן הם נתנו לי ולו להיכנס. סגרתי את הדלת. פתחתי את התכריכים, עטפתי את גופו של אבא במגבת וסגרתי. אח"כ לא עזבתי לרגע את גופו הטהור עד שראיתי שהם מכניסים אותו בארון, נועלים ועד שהארון נכנס למטוס, כדי להיות בטוח שהעניין מסודר'.

"ר' מנחם בער המשיך וסיפר: 'מדוע אני מגלה לך כל זאת, כי אני שומע שאתה היית בעת הקבורה, וגם זכית לזהות את אבא לפני הקבורה, ולכן ברצוני להתעניין האם ראיתם שפתחו את הארון, ולא נגעו בגופו הטהור ולא עשו שינוי עד שקברוהו?'. אישרתי באזניו כי ראיתי כיצד פותחים את הארון ולא נגעו בכלום, וכי אני מעיד כי המשימה הושלמה.

"הוא הודה לי מאד, ושתיקה של אבלות שררה בקו הטלפון".

הסוד הנוסף

"הייתי נרגש מהסוד שנשמע באזניי, מהעבר השני של האוקיינוס. אמרתי לו: 'ר' מנחם בער, כעת רצוני לומר לך דבר מעניין. כאשר הורידו את הגוף לקבר, הוציאו מתחת לבטון את הנרתיק (דאפל-בעג) עם הרגל הקטועה שנחה שם, ופתחו את התכריכים וצירפו את הרגל למקומה צמוד לגוף, שמתי לב כי הרגל נשארה כרגל של אדם שנפטר כעת. הופתעתי. שאלתי את החברא קדישא האם אכן אני רואה טוב? והם השיבו בחיוב, ושאלו מתי הטמינו את הרגל? אמרתי לפני 5 שנים. גם הם התפעלו והתרגשו מאד: 'פלא, נשאר שלם?!' – נעצרו ואמרו בפליאה.

"ואז ר' מנחם בער התחיל לבכות בקול: 'אם אתה אומר לי כך, אספר לך עוד דבר נסתר שלא רציתי לאומרו עד רגע זה. סוד גדול. כאשר עמדו לכרות את הרגל של אבא, הוא ביקש מהרופאים שימתינו כמה שעות. ואמר לי שרצונו הוא שאקח מונית ספיישל לביתו ואביא משם את המגבת, הוא ביקש ממני שאקנח ואעטוף את הרגל הנכרתת תיכף מכל צדדיה. עייני זלגו דמעות, אך עשיתי כרצונו. ניגבתי את הרגל, עטפתיה והשבתי את המגבת לנרתיקה.

"'עכשיו אני חושב אולי הרגל נותרה שלמה מחמת ניגוב פלאי זה. לי ברור כך'. אמר ובכה"…

(ועת לכל חפץ, יתד נאמן – מוסף חג)