'ליהודים היתה אורה ושמחה'
שמחתו של הרה"צ רבי שלמה זלמן בריזל זצ"ל בימי הפורים היתה מרקיעה שחקים. פנימיותו נתגלתה לעין כל בבחינת 'נכנס יין יצא סוד'. שעות ארוכות לאחר תפילת שחרית, היה מיסב במחיצת זקני החסידים במשתה היין, והיתה אז נפשו משתפכת לה' בביטויי אהבה ודביקות נוראים. פלגי דמעות של גיל ושמחה היו ניגרים מעיניו בעת השירה והריקודים.
יהודים רבים הגיעו ממרחקים להתברך מפיו ביום קדוש זה. כשדמעות היו זולגות מעיניו היה מגפף את ראשם בשתי ידיו ומרעיף עליהם ברכות לרוב, למלאותם במידה גדושה של ישועה וברכה ברוחניות ובגשמיות.
אמרו חז"ל על חג הפורים: "כל הפושט יד נותנין לו" – על כך היה ר' זלמן רגיל לחזור, בשם אביו, את אשר שמע מהרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע:
"יום הפורים גדול עוד יותר מיום הכיפורים. יום הכיפורים מכפר רק לשבים, ואילו בפורים כל הפושט יד נותנים לו!"
"אולם זאת היה מוסיף האבא"- היה מדגיש ר' זלמן, "כי צריכים להיות לכל הפחות פושט יד…"
איזהו שוטה?
היה רגיל ר' זלמן לפרש את דברי הרמב"ם הידועים בהלכות לולב (פ"ח הלכה ט"ו) וז"ל:
'השמחה שישמח האדם בעשיית המצוות ובאהבת ה' שציווה בהם, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו – ראוי להיפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, וע"ז הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך וכו'
"רבותי! איני מבין, שואל ר' זלמן, "בשלמא, זה שהרמב"ם מכנה את הנמנע משמחה בשם – 'חוטא', הרי זה פשוט ומובן. אך מדוע הוא מכנה אותו גם בכינוי – 'שוטה'? מהי השטות המיוחדת שיש כאן?"
"העניין פשוט הוא מאד", מסביר, "מילא אם היו נותנים לו לאדם סכום מכובד של עשרת אלפים דולר כדי שיהיה בעצבות – אז אולי היינו יכולים להבין אותו מדוע הוא עצב כל כך…
אבל האמת היא הרי להיפך! שעבור השמחה נותנים לו עשרת אלפים דולרים… ואילו על העצבות אין הוא מקבל כלום… גורנישט מיט נישט! ועם כל זה בוחר האדם להיות בעצבות, הגידו נא לי, היש לנו שוטה גדול מזה?!"
'אין בין דאך א גרוסער גביר!' —
"הלא הנני גביר אדיר!" היתה אמרתו על לשונו של רבי זלמן תמיד. בהנאה גלויה היה אומר זאת, אינו חושש כלל מגנב וגזלן, או אפילו ממבקשי צדקה… את סוד עשרו האגדי מוכן היה לנדב לכל מי אשר רק יטה אוזן לשמוע.
"למעשה", המתיק ר' זלמן סוד, "גם אתם תוכלו להפוך במהרה למיליונרים גדולים, אם רק תטו אוזניכם אלי, אלמדכם חיש מהר את כל כללי המסחר. ובכן, בואו ונעשה חשבון פשוט – קבעו בנפשכם כי מחירו של עניית 'אמן' אחד, הוא לכל הפחות מאה אלף דולר! 'ברוך הוא וברוך שמו' אחד – מחירו גם לא יפחת מחמישים אלף דולר!…
אם תתחילו לצבור 'אמנים' ו'ברוך הוא וברוך שמו', הלא תוך זמן קצר תהיו לעשירים מופלגים ביותר. ושום אדם בעולם לא יוכל לקחת מכם אפילו פרוטה אחת! זוהי אפוא הנוסחה הבטוחה לעשירות המופלגת ביותר על פני תבל!" – סיכם רבי זלמן את דבריו בפשטות, כשהוא מתכוון לכל מילה.
הנה כי כן, השכיל ר' זלמן בדעתו הרחבה, כי את לב האדם החומרי נקל לפתות בעשירות מוחשית, יותר מאשר בכל דבר אחר. על כן היתה דרכו להמחיש לעצמו וגם לאחרים, את יקרת מעלת המצוות בשווי של מטבע עובר לסוחר, אשר האדם כה בהול ולהוט עליה לכנוס ולאסוף ממנו יותר יותר. אם כי, בוודאי שכר המצוות כולן ושכרה של מצות עניית אמן בפרט, יקרה ונעלית היא בוודאי לאין ערוך מכל השגת אנוש.
מתנה ושמה 'אמן'
סיפור נפלא אודות יקרת ערך עניית אמן, היה ר' זלמן אוהב לשוב ולספר בהזדמנויות רבות לילדים ולנכדים ולכל באי ביתו. ולמרות שכבר שמעהו מפיו פעמים רבות, עדיין היה ערב הסיפור לחיך השומעים ורצו הם לשמעו שוב ושוב, כאשר ר' זלמן מספר אותו במתק דבש לשונו, בציוריות מרתקת:
ר' לייב, חסיד מהעיר טעלז, תלמידו של הגאון מווילנא זצ"ל, היה איש קדוש וטהור, ונהג בפרישות ובחסידות יתירה. בביתו משפחה מבורכת בילדים, ופרנסתו היתה בצמצום ובדוחק גדול. כל ימיו לא אבה ליהנות ממתנת בשר ודם, ומזמן לזמן היה נוסע למרחקים, לעסוק קצת במסחר על מנת להביא טרף לביתו.
היה זה באחת הפעמים שר' לייב התכונן לנסיעה. הילדים נפרדו מאביהם לשלום, וכבר החלו לספור את הימים לשובו של האבא בכיליון עיניים. והנה, בהפתעה גמורה – אחרי שלושה שבועות בלבד חזר ר' לייב ממסעו. שמחו ילדיו וכל בני המשפחה לקראתו, וקיבלו את פניו בצהלה.
"מה יום מיומיים? מדוע זה מיהרת לשוב?" הקיפוהו כולם בשאלה.
אך ר' לייב לא ענה מייד, אלא הודיע בחגיגיות:
"היום, ילדים, הבאתי לכם מתנה גדולה מאוד, אולם אתן לכם אותה יותר מאוחר, כי כעת אני ממהר ל'מנחה'". המתינו הילדים בכיליון עיניים לשובו של אביהם, ואף יתכן שבינתיים כמה מהם ניסו לבדוק ולחפש בחבילות את המטמון הגדול, אך לא, הם לא מצאו דבר…
האמא הכינה ארוחה, חגיגית ככל שהיה ניתן מהמוצרים הדלים שהיו ברשותה, וכולם חיכו בקוצר רוח לשובו של האבא, ר' לייב, מן התפילה. אמנם תמיד אחרי נסיעה כזו של האב, היתה תחושת התרגשות בבית, על אחת כמה וכמה היום, כאשר לשמעה של ה'מתנה' הנפלאה גברה ההתרגשות מרגע לרגע. והנה, חזר ר' לייב מבית הכנסת, נטל ידיים לסעודה יחד עם כל בני המשפחה, ולאחר מכן פתח ואמר:
"הנה, ילדים, כעת הגיע הזמן למתנה הגדולה! הקשיבו היטב לדבריי, ילדים, כי המתנה שאתן לכם היום, יקרה היא יותר מכל המתנות שנתתי לכם אי פעם!
ובכן, תמיד הייתי מסתפק בברכת המזון – האם צריך לענות אמן אחרי 'לעולם על יחסרנו' שהרי היא סיום ברכת 'הטוב והמטיב', או לאו… לכן, נסעתי עתה נסיעה ארוכה לשלושה שבועות, עד שבאתי לביתו של הגאון הצדיק ר' ישעיה זעכוויצער, ושם שמעתיו במפורש כשהוא עונה אמן אחרי 'אל יחסרנו'! אוצר גדול נפל אם כן בידי באותה שעה, ומיהרתי לשוב עמו אליכם…"
"ילדי היקרים", קרא ר' לייב בצהלה גדולה, "זאת היא המתנה הגדולה שהבאתי לכם היום. למענה טרחתי ונסעתי נסיעה ארוכה של שלושה שבועות – מהיום והלאה הרווחתם עוד עניית 'אמן' בכל ברכת המזון!!!"
"אכן, איזו מתנה יקרת ערך…" – סיים ר' זלמן בהתרגשות את סיפורו באזני ילדיו שלו – "עוד עניית אמן!… מה ידמה לה?… ומה ישווה לה?"…
(מתוך 'ר' זלמן')