"שום תשים עליך מלך" (י"ז, ט"ו)
מספרים, כי הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זי"ע ביקר פעם במדינת גרמניה. בליל שבת, בעת עריכת שולחנו הטהור, נכנס יהודי מתושבי המקום שהיתה לו זו הפעם הראשונה בחייו שראה חסידים שעומדים סביב אדמו"ר היושב בראש השולחן, ועל השולחן היו בקבוקי יין ופרוסות של חלות. הכל היה זר לו, סקרנותו גברה עליו עד שניגש לאחד החסידים וביקשו שיסביר לו מה זה רבי? ומה זה טיש? החסיד ניסה להסביר לו, אבל דבריו לא נקלטו אצלו והוא פנה לאדם אחר שיסביר לו. אט אט התקהלה סביבו קבוצת אנשים, כשכל אחד מנסה את כוחו לסבר אוזניו של האורח ולבאר לו מה זה רבי. בשלב מסוים הבחין הרבי בעצמו בכל ההתקהלות והדיבורים, וביקש להבין את פשר ההמולה. כשאמרו לו ביקש לקרוא לפניו לאותו יהודי. הרבי פנה אליו ואמר: "אני אסביר לך. מסתמא אתה יודע שיש רב של בית כנסת. רב כזה הוא בעל הבית של בית הכנסת, ותפקידו להיות אחראי על כל עניני ניהול בית הכנסת. מעליו יש את רב הקהילה הממונה על כל עניני הקהילה, ומעליו יש את הרב הראשי של העיר, שהוא 'בעל הבית' האחראי על כל הרבנים מתחתיו. אתה יודע מה זה רבי?", אמר לו ההוסיאטינער, "רבי זה מי שהוא בעל הבית על עצמו!".
שום תשים עליך מלך, אדם צריך להיות מלך ובעל הבית על עצמו, על כוחותיו, על מידותיו ועל הנהגותיו, כמו שאמרו חז"ל: "צדיקים, לבם ברשותם".
פעם בא אחד להרה"ק המגיד ממעזריטש זי"ע והתאונן בפניו שהיצה"ר מבלבל אותו תמיד במחשבות זרות ורעות, ואפילו באמצע התפילה ואמצע הלימוד אינו נותן לו מנוחה. אמר לו המגיד שייסע להרה"ק רבי זאב מז'יטומיר זי"ע, בעל מחבר הספר הקדוש 'אור המאיר'. כשהגיע לביתו של רבי זאב נקש על הדלת ואין קול ואין עונה. הוא חזר ונקש מספר פעמים עד שהדלת נפתחה ועל מפתנה עמד הצדיק רבי זאב. בטרם פתח האורח את פיו לומר לשם מה הגיע נענה לו הרבי ואמר: "ראה מי כאן בעל הבית! כשרצית להיכנס ולא פתחתי לך את הדלת לא יכולת להיכנס, ולמה? כי אני הוא בעל הבית ובידי להחליט אם לפתוח לך את הדלת או לא. כך צריך אתה לדעת כי האדם הוא בעל הבית על המוח ועל המחשבות. הוא המחליט אילו מחשבות ייכנסו אליו ואילו יידחו על הסף – לא יעלו ולא יבואו".
כשזוכים לקיים מצווה יש להסתירה
את הסיפור הזה שמעתי מידידי הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל בעת שהיינו יחד קרוב לשלושה חדשים בארצות הברית, לשם נסענו כדי לגייס נדיבים ותומכים לרעיון של הקמת המתיבתות בארץ ישראל להצלת ילדי צפון אפריקה. רבי שלום סיפר לי אז מעשה נפלא: בזמן מלחמת עולם הראשונה שלטו הטורקים בארץ ישראל. וכשהם הצטרפו כצד למלחמה הוציאו גזירה נוראה כי על כל תושבי ארץ ישראל חלה החובה להתגייס לצבאם. רק נתיני חוץ לארץ שהחזיקו ברשותם תעודות ודרכונים מממשלות זרות היו פטורים. ההתגייסות לצבא הטורקי היתה סכנה גדולה לחיי המתגייסים – מיד עם גיוסם נשלחו לשדה הקרב, ורבים לא חזרו אלא נפלו כחללים בארצות נכר. אך סכנה לא פחות גדולה ריחפה על כל אותם הצעירים שהסתתרו וערקו. כל מי שנתפס היה צפוי לעונש מוות. הטורקים, ברצונם לזרוע פחד ובהלה, תפסו כמה צעירים ותלו אותם בראש חוצות מול שער יפו.
בירושלים התגורר יהודי בשם ר' יחיאל וורקר. היהודי הזה החזיק ברשותו דרכון של תושב חוץ, ולכן התהלך חופשי והמשיך עסקיו כרגיל. יום אחד הגיע לביתו בחור מבוהל חיוור כסיד, וסיפר לר' יחיאל שזה זמן רב שירד למחתרת והצליח להסתתר מעיני החיילים הטורקים, אמנם למזלו הרע גילו את מקום מסתורו ותפסוהו והשליכו אותו לבית הסוהר. הוא היה צפוי למשפט מוות אך בחסדי השי"ת הצליח להשתחרר ממקום מאסרו, ובאישון לילה ברח מבית הסוהר.
הבחור התחנן על נפשו וביקש מר' יחיאל שיעזור לו להבריחו מחוץ לירושלים, אל הפרדסים בסביבות פתח תקוה, שם שמע שמסתתרים הרבה צעירים כי אין החיילים מחפשים שם. חכך ר' יחיאל בדעתו מה לעשות. מצד אחד, יש בידו האפשרות להציל נפש אחת מישראל. אמנם, לאידך הוא מסכן נפשו אם יתפסוהו עוזר לעריק. לבסוף החליט ר' יחיאל כי אם מן השמים גלגלו שהבחור יגיע אליו, סימן הוא שעליו לעזור לו בענין.
בחצות הלילה יצאו לדרכם כדי לא להיתקל עם שיירות החיילים המצויות בדרך. עקפו את הדרך המרכזית וירדו במורדות שכונת ליפתא, המשיכו בדרכם בין הרים וגבעות והגיעו לאזור מוצא, משם טיפסו ועלו דרך היערות והשדות. במשך הליכתם השגיחו מרחוק מפטרולים מצד הצבא, ובכל פעם שראו אותם מתקרבים היו משתטחים בין עצי היער. כשהפציע השחר כבר היו קרובים ליעדם, ולפי הבנתם הם כבר יצאו ממקום סכנה.
כאן פנה הבחור לר' יחיאל ואמר: "אני חייב לך את חיי, מן השמים זיכו אותך להצילני, וכמו שאמרו חז"ל 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא', מי יכול להעריך ולשער את גודל הזכות שזכית.
"בקשה אחת ויחידה יש לי אליך, למענך ולטובתך: חבל שהמצוה הגדולה שזכית בה תרד מערכה. אנא שמור את מעשה ההצלה לעצמך לבל ייוודע לאחרים, ובכך תישאר המצווה בשלמותה".
רבי שלום סיים את סיפורו ואמר: "ר' יחיאל קיים את בקשתו של הבחור, ובמשך כל שנות חייו שמר את הסיפור לעצמו ואפילו בני ביתו לא ידעו מכל הענין. רק בזקנותו, טרם מותו, גילה את סיפורו לצאצאיו. כנראה שהתכוון להעביר מסר חינוכי לדורות הבאים, שצריכים להתמסר עבור הזולת אפילו אם הענין כרוך במסירות נפש.
(מתוך הספר לב ישראל)