תל תלפיות היה מרן הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל. התמדתו בתורה היתה לפלא כבר משחר ילדותו… עד אחרית ימיו התמיד באופן על אנושי מהנץ החמה עד לאחר חצות הלילה. בשנת תשכ"א החל לשמש מורה הוראה ובהמשך נבחר לרב שכונת זכרון משה. מיד התפרסם כבקי בהלכה ופוסק תשובות בהירות וחדות שלא מותירות לאחריהן ספיקות.
בשנת תשל"ה נתמנה לדיין בבד"ץ העדה החרדית ושם בלט מיד כדיין חריף ומהיר תפיסה היורד מיד לעומק הענין. משם הלך והתעלה עד שנבחר לסגן ראב"ד ולאחר מכן לראב"ד, אז גברה מעורבותו בכל העניינים הציבוריים שעמדו על הפרק. היקף ידיעותיו ובקיאותו היו מדהימים.
לאור כל זאת, כמה מפעים להיווכח שאת רגעי הפז היקרים שלו, שהוקדשו ללימוד התורה, הקריב כה רבות למען נדכאי לב. אלמנה שהתקשתה למיין את ערימות הניירת בביתה בערב פסח, טרח ובא ומיין עבורה אילו ניירות לגניזה ואילו לאשפה… שעות יקרות שהיה מנצל ושומר כעל בבת עינו, קרע מעצמו והעניק לאלמנות ולאנשים מיוסרים. אפילו בשעות מאוחרות של הלילה, שעות בלתי מקובלות לשיחות טלפון, היה עונה בנחת, מאזין, מבין, מקשיב ומעודד.
עיתים היה עמוס כל כך, שאפילו כאשר ביקשו ממנו שיעור בישיבת בין הזמנים טען שבקושי יש לו זמן ללמוד ודחה את הבקשה, אך עוד באותו יום הופתעו באי הבית שהלך לביתו של בעל תשובה. התמיהה היתה רבה, אך התברר שאותו בעל תשובה בא להתייעץ אודות הספרים הרבים שברשותו, אין הוא יודע איזה מהם מותר לו להשאיר בביתו ואיזה יש לבער, הלך הרב עמו לביתו, סייע בידו וקבע מה כשר ומה טרף.
מחותנים התווכחו אודות ערכה של דירה האם היא שווה את המחיר שהמוכר דורש עבורה או לא. בלהט הויכוח אמר אחד הצדדים שאם הרב פישר יקבע שהיא שווה בערכה לסכום זה, הוא יסכים. באו לשאול בעצתו, כששמע שבו תלוי הדבר, יצא ל'ביקור בית', קם טרח ועלה ג' קומות בדק את הדירה, חיווה דעתו עד שגמרו את המקח.
בבית הכנסת 'זכרון משה' ישבו כל המי ומי, אנשים שבורי לב וקשי יום, ואף כאשר נוכחותם הפריעה לתפילה לא הסכים לפגוע בהם ולסלקם מן המקום. אפילו את הרוכלים באזור בית הכנסת לא התיר לגרש.
קביעות היתה לו במשך עשרות שנים ללכת בכל יום ששי לבית החולים 'שערי צדק', וביום השבת לפני מנחה לבית החולים 'ביקור חולים', עובר מחולה לחולה, מתעניין בשלומו, שואל לשמו ולשם אמו כדי להתפלל עליו, וממתיק את שהותם בהשתתפות מזדהה ובאיחולים לבביים. בעת הצורך היה עונה לחולים על שאלות הלכתיות שעלו במשך שהייתם שם. אם חולה ביקש ללמוד דף גמרא היה יושב ולומד עמו. הדבר היה להרגל של קבע, עד כי תושבי השכונה ידעו בדיוק באיזו שעה עתיד הרב לצאת מביתו לכוון בית החולים.
ר' זלמן, גבאי בבית כנסת בזכרון משה, אמר בעת חוליו: שנים רבות שימשתי גבאי בבית הכנסת, כולם הכירוני, אך משחליתי ואינני יוצא מביתי שכחו מקיומי, חוץ מהרב פישר שבא לבקרני מדי יום ששי בביתי. כל יום ששי במשך שנים שר' זלמן רותק לביתו, היה הרב פישר מבקרו. אם אחד ממתפללי הוותיקין לא הגיע יומיים לתפילה, הלך הרב לביתו מיד לאחר התפילה לבדוק מה קרה, האם חלה.
סיפורו של האברך עולה על כולנה: "בליל פסח, בשעה שכולם מסבים בהדר לשלחן הסדר, אני צועד לתומי ברחוב ולתדהמתי רואה את הרב פישר בפתח ביתו עטור בקיטל, מצפה. הרב, שהקפיד לא ללכת בלילה יחידי, שאלני אם מוכן אני ללוותו. נעניתי כמובן בחיוב, וצעדתי עמו. הרב פונה לבית החולים ואני בעקבותיו. בפתח אחד החדרים ביקשני להמתין בחוץ. הרב נכנס לחדר ושב לאחר כעשר דקות.
את הדרך חזרה עשינו בדממה. בלבי פליאה על מעשיו הטמירים של הראב"ד, עד שהרב פצה את פיו ואמר: ודאי רצונך לדעת מה מעשיי כאן בעיצומו של ליל הסדר. בחדר בו ביקרתי שוכב אדם שדרש מבניו שיוציאו אותו מבית החולים לליל החג, משלא נענו לו נדר שלא יאכל מצה ולא ישתה ארבע כוסות. אמרתי לעצמי – ממשיך הרב – איך אוכל להסב לסדר בביתי עם בניי ונכדיי בעת שיהודי אומלל זה אינו אוכל כזית מצה כמצוותה. על כן הלכתי אליו להתיר את נדרו, ולא זזתי משם עד שראיתי במו עיניי שהוא מקדש על היין ואוכל מצה.
(מתוך קובץ 'תורת האדם לאדם', ו')