"אתם חושבים את עצמכם קטנים… הרמב"ם ע"ה היה ילד כמוכם. הוא נולד ילד רגיל, אח"כ הלך לתלמוד תורה, אח"כ לישיבה קטנה, אח"כ לישיבה גדולה. היו קוראים לו 'משה', לא יותר. מי ידע שממנו יצמח הרמב"ם?"

"המון העם מחכה לתורה שלכם"

 מתוך דבריו בכנס בני התורה דורשי ה', י' אב התשע"א

בחורים יקרים! אברכים יקרים! תדעו, אתם לומדים טוב בתורה, חזקו ואמצו! אבל צריך לזכור – מחכים לנו המון העם, 'קול המון כקול שדי', ורוצים תורה, רוצים שנשמיע להם דברי תורה.

כל חכם, כל אברך, יקיים שיעורי תורה, אפילו מצומצמים, מנין אנשים, פחות ממנין, בבית כנסת שהוא מתפלל. לעשות שם קביעות לאנשים מהמון העם, אלו שמתפרנסים מיגיע כפיהם ואין להם מי שידריך אותם. אדם לא יחשוב רק על הלימוד שלו, הוא יכול ללמוד באותה שעה, הוא לומד והולך מחיל אל חיל – אבל יש אנשים שמחכים לך, רוצים ללמוד תורה, רוצים לשמוע טהרה, תן להם!

אפילו בישיבות עצמם יש חלק קצת חלשים, לא מבינים, ויש כאלה שב"ה חנן אותם הקב"ה שכל טוב, כבר בפעם ראשונה הם לומדים ומבינים. יקדישו זמן בשביל אלה שלא מבינים. נכון שהוא לומד ב"ה, והוא יכול להתקדם עוד, אבל לשני חסר מי שילמד אותו, יקדיש זמן, ידריך אותו ללא שיעור. בסופו של דבר גם השני יתגדל, והכל יהיה נזקף לזכותו של אותו שלימד אותו תורה. זה דבר גדול, דבר חשוב מאד, בכלל מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך".

מי שלא מתקדם – נופל!

הגאון רבי יוסף ידיד ע"ה, היה חכם מקטנותו, ועוד בהיותו נער, חשקה נפשו בתורה בשקידה והתמדה. אבל אבא שלו לא היה לו פרנסה, היה מלמד תינוקות, רצה מישהו שיעזור לו עם התינוקות, והיה לוקח את בנו רבי יוסף ידיד שיבוא ויעזור לו. הבן הזה יכול היה להתקדם בתורה, אבל היה צריך ללמוד עם תלמידים א' ב' ג' ד' ה', והיה מצטער מזה מאד.

יום אחד נכנס לבית הכנסת בחצי הלילה, עמד על יד ההיכל, והיה בוכה בדמעות שליש: רבונו של עולם, מה יהיה אחריתי? אני רוצה ללמוד תורה, מה יצא ממני?

היה עובר שם הגאון המקובל רבי שאול קצין, ושמע קול בכי. התקרב לשם, שאל אותו: מה יש לך בני? ענה לו: אני רוצה ללמוד תורה, ואין ידי משגת, אבא שלי לוקח אותי ללמד תינוקות.

אמר לו הרב: בני, אל תדאג, אני אדאג לך. הלך מצא איזה עשיר אחד ושמו סילוורה, היה עשיר גדול. אמר לו, זה רוצה ללמוד תורה, אתה תתמוך בידו, וכך היה. ואז ישב ולמד תורה מפי רבנים גדולים, ועלה מעלה מעלה, חיבר כמה ספרים בהלכה, היה חריף גדול. סיפר לנו מורנו ורבנו רבי עזרא עטייה זצ"ל, שהוא היה שומע את השיעורים שלו, מלא חכמה, מלא תבונה.

כך הוא האדם שרואה שהתורה חסרה לו – יבקש רחמים מהקב"ה שיעזור לו, שיוכל להתקדם בלימוד התורה. כי אדם שלא מתקדם, זה לא שוה. "ונתתי לך 'מהלכים' בין העומדים האלה", צריך להתקדם! אדם לא נברא שיישאר במקום אחד. מי שנשאר במקום אחד – זה תחילת נסיגה. מי שלא מתקדם – נופל!

להסתכל תמיד למעלה

מספרים על הגאון רבי זלמן בעל התניא: רבי זלמן היה יושב ולומד תורה, והיה לו נכד שקראו לו מנדל'ה, זה הגאון רבי מנחם מנדל מלובאוויטש בעל צמח צדק, שהיה אז צעיר בן שמונה-תשע שנים, והיה לומד סמוך לביתו של הרב, והרב יכול היה להשקיף עליהם מהחלון ולראות איך כל התלמידים לומדים.

יום אחד שהרב היה שקוע בתורתו, שמע קול צעקות. מה הצעקות האלה? התקרב לחלון וראה את נכדו מנדל'ה עומד על איזה עמוד גבוה, וכולם מריעים לו ומוחאים כפיים. הרב לא הבין מה הענין, ורמז לנכדו שיבוא אליו.

ירד מהעמוד לאט לאט ובא אליו; כן סבא, מה אתה רוצה? אמר לו: מה 'עלית למרום שבית שבי', למה עלית על העמוד? אמר לו: זה משחק. עשינו בינינו תחרות מי יצליח לעלות לעמוד שגבוה עשר מטר, ומי שמצליח לעלות למעלה הוא המנצח. ואני ראיתי שכל אחד ואחד מנסה לעלות, וכאשר הגיע לחצי העמוד נופל, 'המה כרעו ונפלו'… אני החלטתי שאני יעלה, ועליתי והצלחתי.

אמר לו: למה אתה הצלחת יותר מכולם? אמר לו: אגיד לך סבא, הם היו עולים, וכשהגיעו לחצי העמוד הסתכלו בארץ, קיבלו סחרחורת… אוהו, הם גבוהים, ולכן נפלו. אני החלטתי לא להסתכל בארץ, רק למעלה, וכך היה, הסתכלתי למעלה והצלחתי לעלות.

אמר לו: בני, זה ישמש לך לקח לכל החיים. אל תסתכל באנשים קטנים ממך, תסתכל באנשים גדולים ממך, תלך מחיל אל חיל כדי ללמוד תורה, תהיה רב גדול. כך כתוב במשלי (טו, כד) "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" – מי שהוא רוצה לעלות למעלה בתורה, 'אורח חיים למעלה למשכיל' – תסתכל למעלה, תסתכל על אנשים גדולים בתורה ותלמד מהם, אל תלמד מאנשים קטנים.

"אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"

 מתוך דבריו בכנס לעידוד כתיבת חידושי תורה

אברכים יקרים, מה יש בפי לומר לכם? אני אומר את הפסוק "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח" (ישעיה מט, א). "שאי סביב עיניך וראי כולם נקבצו באו לך" (שם מט, יח). אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו!

אזכרה ימים מקדם, כשהייתי צעיר, בערך בן שמונה-עשרה שנה. בכל הישיבה לא היו יותר משבעים תלמידים, לא היה עוד. זה הספרדים היחידים שהיו בישיבת פורת יוסף, שבעים תלמידים לא יותר, "שבעים תמרים ויחנו שם". בישיבת פוניבז' היו חמש מאות תלמידים כן ירבו, אבל אנחנו היינו דלים, דלים ומועטים.

ישתבח שמו הקב"ה, גבר עלינו חסדו, ונתן לנו את כל התלמידים היקרים האלו, יקרים מזהב ומפז רב, המסולאים בפז. אשריכם ואשרי חלקכם, אשרי הוריכם שזכו לדעת את ערך התורה והקדישו אתכם לתורה, אשריהם ואשרי חלקם, פרותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

"היו כאלו שצחקו עלי…"

כשהייתי תלמיד קטן הייתי כותב. כמובן לא הייתי כותב דברים העומדים ברומו של עולם, אבל הייתי כותב, ולבי היה נוטה תמיד להלכה, כי 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד' (ברכות ח.), ולכן הייתי כותב הרבה הלכה. והיו כאלה שמצחקים עלי, מה יושיענו זה? אבל סופם שהם לא חיברו שום ספר, ואני ב"ה חיברתי ארבעים ספרים כבר. יהי רצון שה' יתן עוד חיים ארוכים שנוכל לחבר עוד כהנה וכהנה להועיל לעם ישראל, להגדיל תורה ולהאדירה ולזכות את הרבים, כי זה העיקר.

האדם לא לומד רק לעצמו – "אם חכמת חכמת לך" (משלי ט, יב), מה התועלת? התועלת היא שיוציא ג"כ לאחרים. אומרים בשמים (בבא בתרא י:): 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', מה זה 'בידו'? שכותב ביד שלו, מחבר ספרים. "זה ספר תולדות אדם" (בראשית ה, א), אדם שכותב ספר זה התולדות שלו, 'תולדותיהם של צדיקים תורה מצוות ומעשים טובים' (רש"י בראשית ו, ט). אם הוא לא כותב, ישכח שמו.

בספרי הפוסקים אנחנו רואים שלפעמים מביאים שמות של גאוני עולם, אבל שמם לא מוזכר ולא ידוע כלל, מפני שלא כתבו ולא חיברו ספרים, ולכן אף אחד לא זוכר אותם, ח"ו נשכחו בתהום הנשייה. ואילו לעומתם אלו שחיברו ספרים, עד עכשיו אנו הוגים בספריהם ומפיהם אנו חיים, אשריהם ואשרי חלקם זכו וזיכו את הרבים. כל מי שכותב אשריו ואשרי חלקו, ישאר שמו ינון לעד.

גם אני הייתי פעם ילד קטן…

אתם חושבים את עצמכם קטנים… וכי מה אני הייתי? הייתי ילד קטן, והקב"ה ישתבח שמו "מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון" (שמואל-א' ב, ח). גם אתם, אפילו שבעיניכם אתם מעטים, "אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" (שם טז, יז). ללכת מחיל אל חיל ולגדול בתורה וביראה, לזכות את הרבים ולהשיב רבים מעוון.

הרמב"ם ע"ה שהיה ילד היה כמוכם, הוא לא נולד הרמב"ם, הוא נולד ילד רגיל, ואח"כ הלך לתלמוד תורה, אח"כ לישיבה קטנה, אח"כ לישיבה גדולה, היו קוראים לו 'משה', לא יותר [לא היה אשכנזי שיקראו לו מוישל'ה, אלא קראו לו משה]. מי ידע שממנו יצמח הרמב"ם? אף אחד לא ידע,."משה ידבר והאלהים יעננו בקול". לכן אל ירך לבבכם, כל אחד ואחד מכם עתיד להיות גדול הדור, ישאף לדבר הזה ובע"ה יזכה.

הקב"ה אוהב את מזכי הרבים

אספר לכם מעשה קטן: יש ספר חיבורי הלקט, חיבר אותו רב גדול אחד לפני שלוש מאות שנה. הספר הזה כולו מוסר לפי אותו הדור, כל כך היה מושך את לב הקהל, עד שמי שהיה לומד בספר הזה, היה חוזר בתשובה שלמה, כי הדברים היו נכנסים לו בתוך מעיו.

הרב המחבר של הספר הזה, מספר בהקדמה שלו מה קרה איתו לפני שהדפיס את הספר. הוא כותב: בשנת כך וכך, בערך עשרה ימים לפני חג השבועות, היה חולה ונפל למשכב, וחוליו היה כבד מאוד.

בני ביתו כמובן הביאו רופאים לטפל בו, ובמקום שיתקדם ויתרפא היה מצבו הולך ומתדרדר מטה, הולך אחורנית, וכך מצבו הלך ודעך, עד ששלשה ימים לפני חג השבועות איבד את ההכרה שלו, ולא היה רואה כלום, 'נעשיתי אבן דומם' – זה הלשון שלו, כמו שהאבן לא מרגיש כלום, ככה הוא נפל.

באו הרופאים והרימו ידים, אמרו אין מה לעשות, זה עוד שעה שעתיים הולך לעולמו. יעצו למשפחה: לכו לחברא קדישא שיתחילו לטפל ולהכין את הדבר, עוד שעה שעתיים הוא הולך. וכן עשו, הלכו וקראו לחברא קדישא, ישבו החברא קדישא ולקחו את המידה שלו כדי לתפור לו תכריכים, והכינו את המיטה של הלוויה ושאר הדברים, כך הכינו את עצמם.

והנה, באותה שעה בדיוק, הוא רואה שמלאך אחד יורד מן השמים ובידו אבוקת אור – נר דולק, והוא אומר: אני מסתכל בנר ורואה שהנר הולך ודועך, הולך ודועך עד שנכבה לגמרי, ואחרי כמה שניות חזר ודלק לבד. אמרתי לו: אדוני המלאך, מה זה הנר הזה? אמר לו: הנר הזה זה אתה – "נר ה' נשמת אדם", תמו שנותיך עלי אדמות, זהו, אתה קיימת את כל החובה שלך. אבל הקב"ה לימד עליך זכות, אמר שאתה עתיד להוציא ספר שתזכה בו את הרבים, והרבה אנשים יחזרו בתשובה בזכותך, 'כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו' (יומא פז.), מהר תחזירו לו את הנשמה, וזה הנר שחזר ודלק, אתה תחיה עוד חמשה עשר שנים. וכך המלאך נעלם.

באותה שעה הרגיש כאילו בא לו איזה כוח רוחני, התיישב, ביקש כוס מים, שלשה ימים לא טעם כלום. הביאו לו כוס מים, בירך 'שהכל נהיה בדברו' ושתה. החברא קדישא התביישו, ראו אותו מברך והכל בסדר, מה יעשו? שמו את התכריכים תחת בית השחי שלהם וברחו משם. גם הרופאים התביישו עוד לבוא, הרי הם אמרו שעוד שעה הוא ילך, איפה ילך, עכשיו הם הולכים והוא נשאר. והוא אומר, עכשיו זכיתי ונתקיים בי כל מה שאמר לי המלאך.

אחרי שלשה ימים היה חג השבועות, וכיון שהוא היה מרא דאתרא העלו אותו בעשרת הדברות, ואח"כ ברך 'ברכת הגומל', והעם כולו בכו. אמרו, צריך לברך 'מחיה המתים', כולם התכוננו ח"ו ללוויה, והנה עכשיו מברך הגומל, וכולם שמחו – בכי מתוך שמחה, וזכה וחיבר את הספר הזה שזיכה בו את הרבים.

תראו מה זה זכות הרבים, כמה הקב"ה אוהב את מי שהוא מזכה את הרבים, נותן לו חיים חדשים, נותן לו אשראי, נותן לו חיים, מעניק לו חיים. לא רק מחזק אותו ונותן לו בריאות, אלא גם לעתיד, הקב"ה ישתבח שמו אוהב את מי שמזכה את הרבים, 'כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו'.

לכן אתם לא לומדים רק בשביל עצמכם, 'לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא', ועוד תעלו מעלה מעלה בתורה בחכמה וביראת שמים.

לכתוב כל חידוש, אפילו קטן

ומעל הכל, לכתוב ביד! להרגיל עצמכם לכתוב חידושי תורה, ואפילו אם עכשיו בהתחלה יכתוב חידוש שהוא קטן בעיניו, אח"כ תגדלו בע"ה, ותדעו לברור אוכל מתוך פסולת, ותוציאו את חידושיכם לאורה, תוציאו ספרים, תחברו ספרים, "עשות ספרים אין קץ" (קהלת יב, יב).