"אתה מכיר ניגונים של סקולען?" הפתיע אותי אחי בשאלה. ודאי שאני מכיר, אמרתי. פעמיים הייתי בסקולען בחג השבועות. "אז אני שם אותך על רמקול ואתה שר". וזה מה שעשיתי, בשעה שלוש ורבע לפנות בוקר…

מד-חום משתולל וניגונים של סקולען

ערב חג השבועות, השעה 3:00 לפנות בוקר. אני מתעורר בביתי שבירושלים, עיר הקודש, וראשי דופק כפטישים. כאבי ראש איומים כאלה לא זכורים לי מאז ומעולם.

אני מכניס מד-חום מתחת ללשון, ומספרים קופצים בקצב מבהיל: 40, 41, 42… המכשיר מסמן שמד המעלות הגיע למקסימום, ואין לי שום מושג מה זה אומר. איני יודע מי כאן לא תקין, המדחום או אני.

הפחד ממה שאולי קורה לי היה מוחשי ומחריד, וחיפשתי דרך להירגע. החלטתי להתקשר לאחי מבית שמש, אברך יקר שקם כל יום בעוד לילה ללמוד תורה. סברתי שהוא יהיה ער ויוכל לעזור לי. התקשרתי, והוא הרים מיד.

הערתי אותך? שאלתי.

"לא. אני נמצא בבית חולים ליד אחד מיקירי ירושלים. הוא חלה בקורונה, והיה מונשם במשך חודש. ברוך השם, הורידו לו את ההנשמה, אבל הוא סובל מתופעות לוואי. ממש מתפתל מייסורים. אני רוצה לשאול אותך משהו".

– מה?

"אתה מכיר ניגונים של סקולען?"…

אותו יהודי יקר, ישלח לו ה' רפואה שלימה, אמר לאחי שכאשר הוא חושב על דברים טובים, הדבר מקל על יסוריו. לפני עשרים שנה הוא שהה בסקולען אצל הרבי זצ"ל בחג השבועות, ושם הוא הרווה את נפשו בניגונים נפלאים הפורטים על נימי הנשמה. אם היה יכול עכשיו לשמוע איזה ניגון משם, כמה טוב היה!  הוא שאל את אחי אם הוא מכיר ניגונים של סקולען שמתאימים לחג השבועות, אך אחי לא הכיר. באותו רגע התקשרתי, וזאת השאלה שהוא שאל אותי.

ודאי שאני מכיר, אמרתי. פעמיים הייתי בסקולען בחג השבועות.

"אז אני שם אותך על רמקול ואתה שר".

וזה מה שעשיתי. השעה שלוש ורבע לפנות בוקר. אני בביתי, ושכינה למראשותיו של חולה בבית חולים. שרתי שירי כיסופים וניגוני רגש. שעה שלימה שרתי שירים, כולם ספוגים אש קודש, הכנה מופלאה לקבלת התורה.

כעבור שעה אמר לי אחי: "יישר כוח! תדע לך שזה היה הצלת נפשות".

השיחה הסתיימה, מכשיר הטלפון הונח על מקומו. מדדתי חום, והכל בסדר. הכאב עשה את שליחותו, העיר אותי כדי לשמח יהודי בחוליו, ונעלם כלא היה.

זו טעות, אבל הגעת למספר הנכון…

אני סובל ממחלה בשם גאוט (gout), הידועה גם בשם שיגרון או צינית. הגאוט היא מחלה כרונית שבאה לידי ביטוי בהתקפים של דלקות במפרקים, מלוות באודם, בנפיחות ובכאבים עזים. התקף של גאוט נמשך בדרך כלל כמה ימים ועלול לחזור בפרקי זמן שונים.

אני מתפרנס ממכירת סלטים בימי חמישי ושישי. פעמים רבות נשארים לי סלטים, ואני שולח אותם למשפחה של ר' אברהם שכטר (שם בדוי), משפחה נצרכת של אברך תלמיד חכם.

ביום שישי, ערב שבת קודש פרשת בלק, סבלתי מהתקפה קשה ביותר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הסלטים נמכרו ברובם ב"ה, אך לא הצלחתי לטפל בסלטים שנשארו. למרות הקושי והחולי החלטתי להתאמץ ולפחות להתקשר לשכטר, שהם ישלחו ילד שיקח את הסלטים שנשארו.

חיפשתי 'שכטר' ברשימת אנשי הקשר שלי, ומצאתי רק 'שכטר' ללא שם פרטי. לא הייתי בטוח שזהו המספר המבוקש, אבל התקשרתי. שאלתי אותם: האם הגעתי לר' אברהם שכטר?

"לא" – הם אמרו לי, "אנחנו שכטר שנתנו לך פעם עצות איך להתמודד עם התקפים של גאוט"…

רגע, אני צריך בדיוק אתכם! אני נמצא עכשיו בהתקפה קשה ולא יודע מה לעשות.

הם שאלו אותי מה אני מרגיש בדיוק ואמרו לי איזו תרופה לקחת. תוך זמן קצר פסקו הכאבים לחלוטין. ומי היה השליח לרפואתי? ר' אברהם שכטר, האיש שפעם חשבתי שאני עושה לו טובה, והיום אני יודע אילו כאבים הוא חסך לי.

(מתוך גיליון 'השגחה פרטית')