"אתה מאמין שיום אחד הסתובב בבני ברק קוף עם שטריימל?". "לא", אמר איציק. "ואם אראה לך תמונה תאמין?", "כן", ענה. הוצאתי תמונה שלי בתקופת הטיפולים חבוש בפאה נכרית, שפם וזקן, חבוש בשטריימל, וסיפרתי לו שככה הייתי נראה בתקופה ההיא, כמו שימפנזה. איציק התחיל לצחוק והנוכחים מחו דמעות…

"כִּי רָאִיתִי אֱלֹקִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי" (בראשית ל"ב, ל"א)

יום שלישי, כ"ט בתמוז תש"ע היה יום יוצא דופן. יום ששינה חיים של אדם אחד, אדם שניתנה לו הזכות להמשיך ולשנות חיים של אלפים, רבבות, וריבי רבבות.

חלפו מאז שבע שנים, אך ההשפעה של אותו יום הולכת ונמשכת ומתגלגלת ואין לשער לאן תגיע.

הוא מיטיב לגעת בנשמה, הוא יודע להרחיב את הלב, והקלף המנצח שלו – הסוד הגדול: אין הדבר תלוי אלא בי!

למען האמת, הסיפור הזה התחיל הרבה לפני חודש תמוז. הרב אהרן מרגלית, מחבר רב המכר 'אתהלך', חוזר לאחור, לחורף תש"ע:
"לפני פסח של אותה השנה פנה אלי ידידי הרב יואל בוקסבוים, חבר ילדות שהכיר אותי ואת הסיפור שלי היטב. 'שמע, אהרן', אמר לי. 'אתה משקיע זמן ולב כדי לחזק אנשים, נכון? אני מציע לך פה משהו אחר. בהרצאה אחת תוכל לחזק אלפיים אנשים, ולא רק זאת. יהיו בהרצאה רבנים, חברי כנסת, אישי ציבור, עיתונאים, צלמים. המפגש הכלכלי – חברתי החזק בציבור החרדי. הסיפור שלך יכה הדים. יש לך הזדמנות להעביר את המסרים שלך ולהשפיע על אלפי אנשים'.

"הייתי מופתע מההצעה. עד אז לא דיברתי בפני קהל, גם לא מול קהל במסיבת 'שבע ברכות'.

"'עזוב', אמרתי לו, 'זה לא בשבילי. אם אני אצטרך לדבר בפני ציבור אחטוף, חלילה, גמגום ושיתוק גם יחד רק מהמחשבה על כך. זה לא אני'.

"הוא המשיך ללחוץ. התקשר מדי שבוע בהתמדה, ואני הבנתי שאם אחשוף את סיפורי ברבים, החיים שלי ישתנו. חששתי מהפרסום וממה שיבוא בעקבותיו. ידעתי שאהפוך לאדם מוכר ואאבד את הנוחות של להיות אדם פרטי. הרב יואל בוקסבוים היה עקשן יותר ממני… אבל אני חששתי.

"בדיוק בזמן הזה נקרתה לידי הזדמנות, לשהות ביחידות עם הגאון רבי ניסים קרליץ זצוק"ל, במשך שמונה שעות. החלטתי להתייעץ עימו בדבר. מצד אחד, אני מרגיש שהסיפור שלי יכול לחזק הרבה מאוד יהודים, מצד שני אני מרגיש תהום פעורה, הגיהינום בצד השני. אני יכול ליפול לגאווה, לעין הרע ולעוד מרעין בישין.

"רבי ניסים קרליץ זצוק"ל היה נחרץ: 'אם לא תספרו את הסיפור שלכם – יש לכם גיהינום לא רק בצד אחד, אלא בשניהם. אם לאדם יש 'כייחעס' (כוחות) לחזק אנשים והוא לא עושה זאת, יש תביעה כלפיו! תלכו לוועידת 'המודיע' ותגידו שאני שלחתי אתכם… אתם צריכים להביא כייחעס להרבה אנשים'…

"בדרך הביתה התקשרתי לידידי ואמרתי לו: 'רבי יואל, אני מקבל את המשימה, אני מוכן להיחשף, אבל צריך מישהו שיעשה את זה, מישהו שידבר יפה ויעביר את הסיפור בצורה טובה'. רבי יואל צחק. 'אהרן, אתה עושה את זה! אתה ולא אחר. אתה תישיר אל הקהל מבט, ואם תפרוץ בבכי גם זה לא יהיה נורא. הם צריכים לשמוע את הסיפור רק ודווקא ממך!'.

"באותם ימים הפסקתי לנשום, הפסקתי לאכול… הייתי מבוהל מהמשימה. לא היה לי מושג איך מדברים לפני קהל. מעולם לא שמתי לב לצורה בה מרצה מדבר, כי לא חשבתי שיש לי קשר להרצאות מכל סוג שהוא. אחרי מעקב על כמה הרצאות, כשאני מתבונן במרצה, בחיתוך דיבורו, באינטונציה, בתנועות הידיים, בניתי הרצאה. הקלטתי את עצמי בחדר סגור וחזרתי עליה שוב ושוב ושוב".

"טבילת האש הראשונה הייתה בליל שבת לפני הוועידה, בבית הכנסת. בעיתון השבת פורסמה מודעה גדולה המבשרת על הרצאתו המרתקת של הרב אהרן מרגלית מרחובות. חשיפה ראשונה של סיפורו האישי! רציתי לקבור את פני באדמה. חברי לא ידעו את הרקע שלי, ואני אף פעם לא סיפרתי. לא אמרתי להם שאני לא יכול להרים ידיים כי כתפיי משותקות, הם לא ידעו שאני נועל נעליים אורתופדיות שמגיעות עד הברכיים. השקעתי מאמצים להסתיר. אנשים שהתפללו איתי שלושים וחמש שנה לא הכירו את סיפורי…

"באותו ליל שבת הגעתי הביתה שעתיים אחרי סיום התפילה. מכרי מבית הכנסת ניגשו אלי ותבעו לדעת: 'אהרן, מה הסיפור שלך? על מה אתה מדבר?', היתממתי, אולי יש עוד אהרן מרגלית ברחובות, אולי זה מישהו אחר… לפני הוועידה אמרתי לאמי שאני הולך להרצות בפני קהל של אלפיים איש. 'אהרן, אני רוצה לבוא ולשמוע אותך!', אמרה לי אמא. הסברתי לה שהכנס מיועד לגברים בלבד. 'נו נו', אמרה ולא יספה.

"יום שלישי הגיע. נסעתי ל'בנייני האומה' בלב הולם. בחניון עמדו שלושה מהמשתתפים ושוחחו. 'יש כאן משהו מעניין?', ביררתי כאילו איני יודע. 'לא', הם אמרו, 'אבל עוד שעה תהיה הרצאה מרתקת, סיפור אישי משהו-משהו'.

"בשעה שש בערב דידיתי למדרגות הבמה. הלב דפק בעוז. למזלי המיקרופון לא עבד, הטכנאי הוזמן לבמה ואנוכי קיבלתי מרווח של כמה דקות להסדיר נשימה… לפתע אני שומע קול שקט ומוכר, לוחש לי מאחורי הפרגוד: 'אהרן! אהרן! שיהיה בהצלחה!'. הייתי מופתע. זו הייתה אימי. אמא שלי, שלא ויתרה. יצרה קשר עם מארגני הכנס, וביקשה שיותר לה לראותני מדבר. סודר לה מקום מיוחד ומוסתר, היא הייתה שם איתי, ושמעה כל מילה. לאחר מכן באה אלי בטרוניה שהיא רוצה לתבוע אותי על כך שבזבזתי לה שלוש חבילות טישו…

"דיברתי במשך שעתיים וחצי. הבמה הייתה מוארת והקהל חשוך. לא ראיתי את הקהל אבל הרגשתי אותם. מאזיניי ישבו בפה פעור. יכלו לשמוע זבוב חולף באולם. ההרצאה הזו שינתה את חיי, בצורה שלא חלמתי ולא שיערתי". יריית פתיחה לחיים של שליחות.
גמלאי מאושר

"שימעה של ההרצאה שנתתי הדהד ועבר מפה לאוזן, תוך כמה ימים התמלא היומן שלי בהזמנות להרצאות לשלושת החודשים הבאים. ההרצאות מילאו את סדר יומי ולא נותר זמן לעבוד. אנשים התקשרו להתייעץ, לכל מקום שהלכתי פנו אלי וביקשו לשאול, לדבר".

"רציתי לספר את סיפורי, כי ראיתי שהוא מחזק אנשים ונותן להם כוחות, ולכן מסרתי הרצאות בחינם".

"באותה תקופה הייתי איש עסקים, וראיתי בס"ד הצלחה בעסקי. מהכנסותיי החזקתי את 'מפעל החפץ חיים העולמי', שאותו זכיתי לייסד כחמש עשרה שנים קודם לכן, ומשרבו הפניות להרצאות לא הצלחתי להתמודד עם העומס שנוצר. פניתי לרבי ושאלתי אותו מה עלי לעשות. הרבי יעץ לי שאצא לפנסיה ואעסוק רק בכתיבה ובהרצאות ושיחות חיזוק. ומה עם 'מפעל החפץ חיים'? שאלתי את האדמו"ר, 'קח כסף עבור ההרצאות', אמר לי הרבי, 'ותבקש לא מעט, ובהכנסות הללו תחזיק את הארגון'".

"ארכה שנה עד שהצלחתי למכור את העסק. כיום אני חי בס"ד מהפנסיה שלי, וכל ההכנסות מספריי ומההרצאות הולך ל'מפעל החפץ חיים'. אני גמלאי מאושר. קם כל בוקר עם שיר בלב. אני חי בכבוד מפנסיה מסודרת ולא חייב כלום לאף אחד, חוץ מלבוראי.

"ואין זה פלא. האדם מחפש משמעות, וכשהיא קיימת בחייו באופן כה אינטנסיבי, עם משוב בלתי פוסק, האושר גדול. איזה נס זה לקחת ילד צולע ומגמגם, ולתת לו לתקוע בשופר גדול. הכל סייעתא דשמיא. מדי פעם אני צובט את עצמי כדי לוודא אם אכן זה אני. לא יאומן!".

הרב מרגלית מדבר על תחושת השליחות שמלווה אותו לכל אשר יפנה. היא זו שמעניקה לו כוחות להתרוצץ ממיקרופון למיקרופון, היא זו שנותנת לו כוחות לעמוד מול אנשים בעלי סיפורי חיים מצמררים ולתת להם כוח. "פעמיים בחיי הבנתי שיש משמעות ממשית, משמעות בה אני יכול למשש ולגעת, סיבה ברורה למה עברתי את כל מה שעברתי. זהו רגע מכונן שבו פתאום קלטתי שכל הסבל בחיי – היתה לו מטרה ברורה מאוד, לא היה זה לחינם".

הפעם הראשונה הייתה, כשקיבל משוב אדיר מאנשים ששמעו את ההרצאות וסיפרו עד כמה חייהם השתנו וקיבלו מבט אחר. כשראה כמה המסר עובר חזק ומתגלגל מפה לאוזן, מהציבור החסידי לליטאי. לאחר מכן קיבל הזמנות מהציבור הדתי לאומי, וכיום גם מוסר לאנשים שאינם שומרי מצוות.

"פעם נוספת הייתה אחרי פגישתי עם איציק, ואביו רבי ישראל מאיר פרידברג. פגישה אותה תיארתי בספר 'אתהלך'. קראו לי לשוחח עם איציק בן השמונה, שחלה בפעם הרביעית והיה חלוש מאוד ושרוי בסבל וצער. נכנסתי לחדר וניגשתי אל הילד: 'אתה מאמין שיום אחד הסתובב בבני ברק קוף עם שטריימל?'. 'לא', אמר איציק. 'ואם אראה לך תמונה תאמין?', 'כן', ענה.

"הוצאתי תמונה שלי בתקופת הטיפולים הקשים חבוש בפאה נכרית, שפם וזקן, חבוש בשטריימל, וסיפרתי לו שככה הייתי נראה בתקופה ההיא, כמו שימפנזה. איציק התחיל לצחוק והנוכחים מחו דמעות. הילד לא צחק כבר שבועות. האבא רץ להביא מצלמה להנציח את הרגע הזה. במשך שעה ישבתי עם איציק, והבטחתי להגיע שוב.

"כשיצאתי מהמחלקה בדרך לרכב, חלפה בי המחשבה: 'אהרן, מאיפה לך היכולת לתקשר עם ילד קטן ולהעלות חיוך על שפתיו? מהיכן היכולת להגיע להבנות כאלה עם אדם שלא הכרת לפני שעתיים? מאיפה היכולת להתחבר כל כך אל הרגש של השני, עד כדי יכולת לשנות לו את החשיבה?

"הרי אם לא הייתי עובר את מה שעברתי, לא הייתי מגיע לזה לעולמים!. פתאום נפל לי האסימון: אני חייב לפרסם את סיפורי בספר! רק כך אוכל להשפיע על אנשים רבים! שם, על הגשר להולכי רגל מבניין הילדים לחניה שבתל השומר, נפלה ההחלטה: לא די בהרצאות ובפגישות אישיות, חייבים להגיע למעגלים רחבים יותר, חייבים להנציח אותו בספר!

"בניתי מכל מה שעברתי 'מפעל חיים', ולפיו הניסיון הוא כמו סולם. אדם יכול לעלות ממנו או לצנוח ולהתרסק. היכולת לגרום לסובבים אותי לשנות מחשבות, היא יכולת אדירה ומרגשת, ואם לא הייתי עובר את מה שעברתי, לא הייתי מגיע להיכן שאני היום. ואני אומר זאת בביטחון. כל הסבל והייסורים שעברתי, הכל היה שווה, אם אני יכול לעזור בזכותם לאחרים".

לשנות הסתכלות

"המהדורה הראשונה של הספר הודפסה בעשרת אלפים עותקים. אנשים יודעי דבר ומבינים בשוק הספרים שאלו אותי, אם יש לי די מקום בבית לכל הספרים שיישארו? היום הספר כבר הודפס בעשרים ושמונה מהדורות, תורגם לשפות רבות ונמכר סביב הגלובוס. בדרום קוריאה יש התעניינות לתרגם את 'אתהלך' לשפה מקומית, ויש אף פניה לתרגמו לערבית".

תחושת השליחות מניעה את הרב אהרן מרגלית לספר את סיפורו ברחבי העולם. הוא כבר היה מספר פעמים באנגליה, בשוויץ, בבלגיה, בצרפת, במקסיקו, בארצות הברית מחוף אל חוף, בקנדה ובחורף מתוכנן מסע הרצאות בדרום אפריקה. סדר יומו עמוס וצפוף. "אני עובד עשרים ושבע שעות ביממה. קם שלוש שעות לפני הזמן, כדי להספיק את כל המטלות".

מדי יום הוא עונה למיילים הנשלחים אליו, במשך ארבע שעות בממוצע. "אני מקבל ביום כשמונים מיילים", הוא מגלה, "מתוכם מיילים שדורשים הרבה רגש, חשיבה וזמן. אני כותב תשובה ולא משגר אותה. נותן לזה לעבור בראש 'עיבוד לילה', מעביר הגהה ורק לאחר מכן שולח". בנוסף, בכל יום בממוצע הוא מוסר שתיים-שלוש הרצאות. בכל יום הוא נתקל בתגובות ובתוצאות של השיחות.

כשמנסים להבין מנין הכוח האדיר של הספרים וההרצאות, נראה שהוא אינו נובע רק מסיפור חיים יוצא דופן, ולא רק מתעצומות נפש בלתי נדלות. הרב מרגלית זכה ליכולת נדירה של פתיחת הלב לרווחה, ללא חשש. במהלך הריאיון הוא מספר את סיפורו, כשהוא לא חושש להזיל דמעות. וכאן הכל טמון: הלב נפתח מולו, מוכן ואף רוצה לקבל את הדברים.

"כשאני רואה את התוצאות יום-יום", חותם הרב מרגלית, "תחושת השליחות בוערת בעצמותיי עשרות מונים. כיום, יותר ממה שמבקשים ממני לסייע ולתמוך מניסיוני, אני עצמי מבקש לסייע לכל פונה במסלול-ההליכה שמכין אב הרחמים לכל אחד ואחד".

('המודיע')