מספר המחנך הרב מ' א':
בין הזמנים אב, תש"ס. הטלפון מצלצל בביתי. על הקו ראש ה'מתיבתא' בה אני מלמד, שמבקש ממני לבוא למשרד לכמה שעות של 'רישום'. המתיבתא כוללת פנימייה, ומאכלסת נערים מרקעים שונים – ממשפחות חרדיות ועד מסורתיות. הצד השווה שבהם שבמסגרת תורנית רגילה הם לא יצליחו להתפתח כראוי, ודווקא כאן מוציאים מהם יקר מזולל.
נעתרתי לבקשת המנהל, ולא ידעתי שבכך פתחתי סיפור שילווה אותי במשך השנים הבאות. באותו בוקר הגיעה אשה, חילונית לכל דבר, בלוויית שלושה בנים גלויי ראש ובתספורת אפנתית. "אני רוצה לרשום אותם!" הודיעה.
תחקרתי קצת את הרקע והסתבר שמדובר בילדים מבית ספר ממלכתי ללא מושגים מינימליים ביהדות. היא סיפרה שהיא מגדלת את ארבעת ילדיה מתוך דחק. בבית ספר ממלכתי ההוצאות גדולות (הלימודים אולי חינם, אבל מה שמוציאים שם על 'יום הולדת' אחד, לא מוציא ילד משלנו על 70 ימי הולדת…) ולכן בחרה ב'מתיבתא'.
כאב לי ששלוש נשמות ילכו לאיבוד, ולאחר התחייבות מפורשת לכל דרישותיו התורניות של המוסד רשמתי אותם.
"המורה! מה זה 'השם'?"… היה זה 'רועי', הגדול מבין שלושת הילדים. רועי הוכנס לכיתה ד', הכיתה שלי, ואני החלטתי להשקיע בו כמו שצריך מתוך ידיעה שכבן הגדול במשפחה מרובה השפעתו על אחיו הקטנים, ואף על הוריו. אבל הוא ביקש להביך אותי "על היום הראשון". מה?! הוא באמת לא יודע "מה זה 'השם'?" או שהוא מנסה להתל בי?
עניתי לו בשאלה: אתה יודע מה זה 'שמע ישראל'? – לא. ומה זה 'שבת'? – "היום שהדתיים לא נוסעים לים ובירושלים זורקים אבנים". הבנתי עם מי יש לי עסק. ניצבתי על סף ייאוש, כמעט התחרטתי שקיבלתי אותו אבל החלטתי להיענות לאתגר. התאזרתי בסבלנות, הזלפתי לו ידיעות בהתאם לרמתו, עד שנשמעו דפיקות חזקות מכיוון הדלת.
*
הוא ניצב שם עם ג'ינס, שרשרת גדולה על הצוואר, וסיגריה תקועה בין השפתיים. "כאן לומד רועי?" – כן. "אז תשמע טוב", תקף בלא הקדמות ארוכות. "בגללו כל הבעיות. בגללו הגירושין. הוא מופרע. אני מרשה לך לטפל בו ביד קשה". ואז הושיט אצבע מזהירה וסיים: "אם לא – תסבול!" התפלאתי: בינתיים הוא כבר שעתיים ללא הפרעה אחת! והוא בשלו: "חכה, חכה, אתה עוד לא יודע עם איזה בלגניסט יש לך עסק, חכה שיתרגל…"
כעבור שעה, בתזמון מפליא, מופיעה האמא: "שמעתי שאבא שלהם היה פה. בטח הוא ביקש ללכת עם רועי ביד קשה, אה? אז דע לך, שאם תלך אתו ביד קשה, הוא יהיה בלגניסט בדיוק כמו שאבא שלו תיאר לך – אבל הוא לא זקוק ליד קשה, כי אם ליד אוהבת!"
וכמו כדור פינג-פונג, למחרת, על הבוקר, מתייצב הג'ינס: "שמעתי שהיא הייתה פה…" והוא פותח במונולוג שמתאר עד כמה הרסנית שיטתה הרחימאית של האם, שהיא ורק היא גרמה לרועי לנצל את המצב ולעשות ככל העולה על רוחו!"
הבנתי מהר מאוד עם מי יש לי עסק. ועוד יותר הבנתי באיזו זהירות עלי לצעוד בין הטיפות…
"הרב, אתה יודע? אבא כבר לא נוסע בשבת!" היה זה רועי שבישר בפנים זורחות, בסוף זמן אלול. ובתחילת זמן חורף כבר סיפר שאבא לקח אותו לבית כנסת, בנה סוכה וקנה ארבעת המינים! כעבור זמן לא רב נראו שלושת הילדים כילדי תשב"ר לכל דבר, ולקראת סוף החורף נפלה ההפתעה: התחזקות האבא בשמירת תורה ומצוות גרמה לו להשליך הצידה את כל המשקעים התינוקיים, ולהקים מחדש את ביתו החם. הילדים קרנו מאושר.
*
ואז הגיעו הניסיונות. פניו העצובות של רועי – שבועיים לאחר פסח – בישרו שמשהו איום ונורא התרחש. הוא סירב לשתף אותי במידע אך לבסוף נשבר וסיפר בקול בוכים על המחלה שמקננת אצל אמא. אמרתי לו: "נתאמץ בעזרת השם להבריא אותה – נאמר בכל יום שני פרקי תהלים לרפואתה!" "ומה עם הדלקת נרות שבת?" התעניינתי. – "היא מדליקה נרות". אך לאחר שהתעניינתי נודע כי היא מפרשת את המילים "עם חשיכה" כפשוטן, ומקפידה להדליק רק לאחר שנראו שלושה כוכבים, רח"ל. מסרתי לו לוח שנה עם זמני כניסת השבת וביקשתי שתקפיד להדליק רק בשעות המצוינות.
תאמינו או לא, בחלוף חודשיים כבר ניצבה האם בפתח הכיתה ובפיה הבשורה המשמחת שהיא הבריאה – כך העידו התוצאות שהגיעו הבוקר!
*
הסיפור תם, אך המסר שלו ימשיך להדהד. תארו לעצמכם שאותו מלמד היה מחליט לדחות את הילדים "הלא מתאימים" באותו יום גורלי של ה"רישום". האם מישהו היה בא אליו בטענות? הם באמת לא כ"כ התאימו! אך ברגישותו כי רבה "לקח את זה אישי", השקיע בילדים את הלב וזכה להציל אותם ואת הדורות שאחריהם, מלבד שבזכותו גם קם מחדש בית בישראל – ועוד בית נאמן!
(גיליון 'איש לרעהו' ויקהל תשע"ו)