הרב מרדכי שטוב
"כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַד' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כ"ג, כ"ב)
פעמים רבות עושים בבית כנסת מגבית לדבר מצווה, והציבור מתלהב ומבטיח לתרום בעין יפה, אך לאחר זמן, כאשר בא גבאי הצדקה לאסוף את התרומות, ההתלהבות פוחתת ונעשה קשה להוציא מהם את הכסף שהבטיחו.
זהו המרומז בפסוק, אמר האדמו"ר מספינקא בעל 'שיח יעקב יוסף' בדרך צחות, שכתוב "לא תאחר". מהי הלשון "לא תאחר", ולמה לא כתוב 'לא תבטל'? אלא "לא תאחר" – שלא תיהפך לאיש אחר, ותתחמק מלתרום את התרומה שהבטחת במגבית.
פעם אחת הזמינו את רבי יהושע העשיל מאפטא זצ"ל, להנחת אבן הפינה לבית כנסת שעמד לקום בעיר אחת. הגבאים הנמרצים ניצלו את ההזדמנות, כדי לערוך התרמה בנוכחות הצדיק, ואכן התכנית הצליחה והתרומות זרמו כמצופה. לאחר זמן מה נחלש קצת הצדיק ופרש למנוחה. לאחר ששב ממנוחתו אמר לו בנו: "דבר פלא היה כאן. כל זמן שהרבי ישב אתנו תרמו הרבה, ומיד כאשר יצא, פחתו התרומות וכמעט שפסקו".
אמר לו רבי יהושע העשיל: "תראה, שכאשר משה רבינו רצה שהעם יפסיקו לתרום למשכן, מה אמר? 'ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש. ויכלא העם מהביא', למה לא העביר קול לא להביא, אלא העביר קול להפסיק בעבודות המשכן?
"אלא, כל זמן שעסוקים במלאכת הקודש, זה מכניס התלהבות בלב האנשים והם תורמים, אך כאשר הפסיקו לעבוד, ממילא הפסיקו לתרום… כך גם כאשר עסוקים במגבית ומדברים על זה, באותה שעה אנשים מתלהבים, אך כאשר יושב בביתו ואין סביבו את העיסוק במצווה – כבר לא מתלהב לתרום"…
התורה מזהירה את האדם המתלהב לתרום, שעדיף שלא לנדור: "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא", ואם כן נדר – "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת". ועל כך מזהיר ב'מנורת המאור': "דבר הנדרים קל בעיני אדם והם רגילים בהם, וטוב לו לאדם שיתרחק ממנו אפילו לדבר מצווה כדכתיב: 'טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם'".
עומק חומר קיום מוצא שפתיים
חז"ל אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", כתב ב'קומץ המנחה' שכל הסייעתא דשמיא וההבטחה שהקב"ה יעזרהו, באה לאדם כאשר נלחם לקיים את מצוות התורה, אבל כאשר קושר עצמו בנדר לאיסור או עשיית דבר שלו, שהוא לקח על עצמו, ואין זה מן התורה, הרי על זה אין את ההבטחה של 'הקב"ה עוזרו', ומפני כך קשה יותר לקיימם.
בספר 'דבש לפי' להרב החיד"א כתב, שברגע שאדם נודר – מיד מתחיל להיברא מלאך, אך אין נגמרת בריאתו עד שישלם נדרו, וכל זמן שמאחר לשלם נדרו, יש צער לאותו מלאך וזה עונש המאחר נדרו, ומדויק בלשון הכתוב "לשלמו" כלומר להשלימו, להשלים את בריאתו, כי הוא תלוי ועומד עד תשלום הנדר.
הוסיפו גדולי החסידות ואמרו "נדרים סייג לפרישות", אך אין זה מתפקידו של האדם לחיות בפרישות, אלא אדרבה, עליו לעבוד את ה' בחיי המעשה וממילא אין כל מקום לנדרים.
זהירות במוצא פיו
בספר ליקוטים בשם א' חסידישער ווארט, הביאו סיפור שהיה אצל הגאון מטשעיבין, רבי דוב בעריש ווינפעלד, שפעם כאשר עמד לצאת לבית הכנסת, הבחין שמשו שאחד מכפתורי בגדו של הרב נפרם ועומד ליפול. מיהר השמש והביא חוט ומחט ותפר וחיזק על אתר את הכפתור, אך באמצע המלאכה דקר מבלי משים את הרב במחט…
השמש נחרד והחוויר, וכמה שניסה הרב להרגיעו לא נרגע. "אני חושש שעל מעשה זה יכניסו אותי לגיהנום", אמר.
השיב לו הרב מיד: "אל תחשוש, גם אם יכניסו אותך לגיהנום, אני אוציא אותך!".
לאחר שנים רבות, בערוב ימיו של הגאון מטשעיבין, קרא לשמשו ואמר לו: "אתה זוכר מה שהבטחתי לך לפני שנים רבות, שאפילו אם יכניסו אותך לגיהנום אני אוציא אותך? ובכן, מה שהבטחתי אקיים אבל תשתדל מאוד שלא להקשות עליי את המלאכה"…
וכך כתב השל"ה הקדוש: "הרי נתבאר בפרשה זו קדושת הגוף וקדושת דמים, והמובחר מקדושת הגוף הוא קדושת הפה, כי בזה נבדל האדם מבעל החי, ונקרא חי מדבר, וכתיב 'ויהי האדם לנפש חיה', ותרגום אונקלוס 'לרוח ממללא'. על כן צריך האדם לקיים ככל היוצא מפיו, שנאמר 'מוצא שפתיך תשמור'. ואף על פי שזה נאמר אצל נדר, זהו לאזהרה יתירה, מכל מקום אמור הוא גם כן לכל דבר."
נדר בעת צרה
מספר בשו"ת מהר"ם פאדובה, שבשנת רח"ץ התגלגלה לפתחו שאלה של התרת נדרים: שני אחים נכנסו לסכנה גדולה בהסתבכות עם השלטונות, והיו שניהם במאסר. ושם בהיותם בעת צרה, נדר אחד מהם שבאם יינצלו – הרי שייסעו לארץ ישראל באניות, שהיו עוברות שם בתקופות קבועות, ופירט נדרו לאלו אניות יצטרף, ואכן, השתחררו ממאסרם וחלפה הסכנה, ועתה כאשר בא לקיים נדרו אינו יכול היות ופרצה מלחמה בין אדום לישמעאל, ואין יוצא ואין בא בים אלא רק אנשי המלחמה, ואם חלילה ייצא לים הרי זה מתחייב בנפשו.
והולך האיש ההוא בין כל בתי הדינים בישראל, שיפתחו לו פתח לביטול נדרו, כי מאוד ירא מן העונש… ומרחיב שם בשו"ת בסימן ע"ב את כל צדדי השאלה, עד כמה חמור וקשה הדבר למצוא פתח של היתר אפילו במקרה כזה של אונס…
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב מרדכי שטוב
כתבו ל [email protected]