"הרסת לנו את החיים! עכשיו אתה מגיע לבקש סליחה?"

שמעון טיקוצקי

המודעה הלבנה, הטרייה, שיצאה אך לפני דקות בודדות ממשרדי הישיבה אל לוח המודעות, ריתקה אליה קבוצת בחורים הולכת וגדלה. "לתלמידי הישיבה שיחיו", נכתב בה בקצרה, שחור על גבי לבן, "שיעורו של רבינו ראש הישיבה, הגאון רבי חיים זלמן שליט"א, לא יתקיים השבוע".

מילה אחת חסרה הייתה במודעה, המילה 'גם'- גם השבוע.

כבר כמה שבועות שהגאון רבי חיים זלמן, ראש ישיבת 'ברכת התורה' השוכנת בלבה של אחת הקהילות היהודיות המפורסמות באירופה (כל הפרטים המזהים בסיפור זה שונו, מטעמים מובנים) חסר בנוף הישיבה, בתפילות, בסדרי הלימוד. ה'שיעור כללי' הקבוע גם הוא, לא נמסר כבר כמה שבועות.

החידה הולכת ומתעצמת, ורק כעבור כמה שבועות היא באה על פתרונה המר: ראש הישיבה הנערץ שוכב על ערש דווי, גידול מסוכן נמצא ל"ע בגופו, והוא מקבל טיפול רפואי באחד מבתי החולים בעיר.

ישיבת 'ברכת התורה' כמרקחה. תפילות סוערות מתקיימות בהיכל הישיבה לרפואת ראש הישיבה. כל אחת משלוש התפילות, מסתיימת בקריאת פרקי תהילים להצלחת הטיפול הרפואי. כולם מצפים לבשורות הטובות שיגיעו, ויפריכו את החשש הנורא מכול, אך אלו בוששו לבוא.

בחדרו בבית החולים שוהה ראש הישיבה, מפשפש במעשיו, עורך את חשבון נפשו ומתכונן גם לקראת האפשרות המצמררת, כי יריעת חייו מתקרבת לקיצה. עליו להתכונן לקראת המעבר לעולם שכולו טוב. כאן, בעולם הזה, המצב אינו טוב. הרופאים עורכים בדיקות תכופות, ממליצים על טיפולים מסוימים, אך השיפור לא נראה. החולה אינו מגיב לטיפולים, כלשונם.

שמו של ראש הישיבה הזקוק לרפואה שלמה, עולה חיש על שולחנם של גדולי הדור בארץ ישראל.

וכך, באחד הימים, עולה ר' נתנאל, אחד מבוגרי הישיבה וממקורביו של ראש הישיבה, המתגורר בירושלים עיה"ק, למעונו של הרבי מראחמסטריווקא, הגאון הקדוש רבי ישראל מרדכי טווערסקי זי"ע, ברחוב 'שפת אמת' פינת רחוב דוד ילין, ומזכיר בקודש פנימה את ראש הישיבה שנפל למשכב. הרבי מאזין לדבריו בקשב, פניו מתעננות בכאב, לשמע מצבו של ראש הישיבה אותו לא פגש מעולם. לבסוף הוא מגיב קצרות: "זאגט איהם ער זאהל תשובה טוהן- אמרו לחולה שעליו לשוב בתשובה".

הדברים נופלים כרעם על אוזניו של ר' נתנאל… הוא מתקשה מאוד לראות את עצמו מוסר תשובה כזו לראש הישיבה הדגול, ולא מפאת כבודו. בלית ברירה הוא מרהיב עוז, ומסביר לרבי כי מדובר ביהודי מרביץ תורה גדול, תלמיד חכם משכמו ומעלה, חזקה עליו ש'ודאי עשה תשובה' וכבר פשפש במעשיו.

ההפתעה גדלה עוד יותר, כאשר הרבי חוזר ואומר נחרצות בדיוק את תשובתו הקודמת: "אמרו שעליו לשוב בתשובה שלימה"… כעת כבר ברור שלא מדובר בעניין של מה בכך. יש דברים בגו. זו התשובה, גם אם אינה נעימה לשמע אוזן ולביטוי שפתיים.

בלב לא קל, בתחושת אי נעימות מעיקה, מתקשר ר' נתנאל אל ראש הישיבה השוהה בבית החולים, ומוסר לו את דבריו של הרבי מראחמיסטריווקא ככתבם וכלשונם.

ראש הישיבה מודה לו על השליחות, מוריד את השפופרת ולבו מתעטף בהרהורים. תשובה? בימים האחרונים היו לו שעות ארוכות די והותר לשוב בתשובה, להרהר במצבו הרוחני, לחפש את הטעון תיקון, בעבודת המידות, בלימוד התורה. למה ירמזו אפוא דברי הרבי? הוא שוכב ומאמץ את מוחו.

ובסוף הוא נזכר במשהו.

איי, איך הוא יכול היה לשכוח?? זה קרה לא מזמן! ממש לפני שנודע לו על המחלה המקננת בגופו! הכול החל בשיחת טלפון של אחד מיהודי הקהילה בעירו, שהפציר בראש הישיבה להיכנס לתוככי פרשייה משפחתית טעונה וכואבת, שהגיעה עד בית המשפט המקומי ועמדה לקראת הכרעה.

ראש הישיבה ניסה להשתמט מהמטלה, אך אותו יהודי לא הניח לו, והוא נאלץ להפשיל שרווליו, ולהיכנס ראשו ורובו לתוך הפרשה הלא נעימה, עד שאכן הצליח להביאה לידי סוף, אם כי כמובן שאחד הצדדים יצא מאוכזב וכאוב, ואפילו פגוע. 'כנראה שלכך התכוון הרבי', נצנצה בלבו מחשבה לא קלה.

לא הייתה לו כמובן טיפת חשק להעיר דובים מרבצם, לעורר מחדש את הפרשייה הכאובה ההיא, אך לא הייתה לו ברירה.

הוא מצא את עצמו מתקשר לאותו צד פגוע, עם כל אי הנעימות הכרוכה בדבר, מפייס אותו בדברים, מסביר, מתנצל אם נהג ביד קשה מדי. האיש מעבר לקן הטלפון לא היה סימפטי כלל, ואלמלי היה הרב מגלה את מצבו הרפואי – כנראה שהוא היה טורק את הטלפון כבר בתחילת השיחה…

הפרט הזה שנה הכול, והוא אכן הסכים לסלוח ולשים את העניין מאחוריו.

אחרי שסיים את השיחה, חש רבי חיים זלמן כמי שכיבס את לבו בבורית. זה לא היה קל אבל זה היה שווה. בלב מתרונן התקשר אל ר' נתנאל בירושלים: "אתה יוכל ללכת את הרבי מראחמסטריווקא, ולומר לו שמילאתי את הוראתו, העניין תוקן. קיימתי 'עד שירצה את חברו' בהידור רב!"

●●●

ור' נתנאל כמובן אינו מתעצל, כל רגע כאן קריטי.

מיד עם סיום השיחה הזו, הוא יוצא שוב אל הבית ברחוב 'שפת אמת', ביתם ההיסטורי של אדמו"רי ראחמיסטריווקא לדורותיהם, הבית אליו מהרו סביב השעון יהודים מכל גווני הקשת, תלמידי חכמים לצד פשוטי עם, נגידים לצד כאלו שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, וכולם יצאו בלבבות שמחים ומחוזקים בעצה וישועה.

"ראש הישיבה קיים את הוראת הרבי", מכריז ר' נתנאל ביראת קודש בפני הרבי, "הוא עשה תשובה".

הרבי מניע את ראשו לשלילה, ניכר על פניו הטהורות שהוא אינו שלם עם הדברים שנאמרו כאן. "הוא קיים את ההוראה, ראש הישיבה ביקש מחילה מיהודי!", חוזר ואומר ר' נתנאל ומסביר במה מדובר. "לא", נענה לפתע הרבי ואומר ברורות, "לא לזה התכוונתי… התכוונתי שהוא יבקש מחילה מהשכן שלו"…

דממה משתררת בחדר. המשמשים בקודש הנוכחים בחדר, יודעים שהם עדים לרגע נשגב, לדברים שאינם בתחומי השגתו של אדם מן השורה. אך כעת לפחות ההוראה ברורה ומחוורת. ביד רועדת מרים ר' נתנאל טלפון בפעם השנייה אל ראש הישיבה: "הרבי אומר שעליך לבקש סליחה משכנך".

אם בפעם הראשונה הופתע ראש הישיבה, הפעם הייתה הפליאה גדולה שבעתיים. מחילה משכנו? הוא חי בידידות רבה עם כל שכניו, איש מהם אינו נושא שמץ של טרוניה כלפיו. בימים הבאים הוגיע את מוחו רבות, ואז ברגע אחד של התבהרות, צצו במוחו פיסות היסטוריה עתיקות, שנשכחו ממוחו מכבר, ולא בכדי…

'סיפורה הכאוב של משפחת כהן!'

הסיפור התרחש שנים רבות קודם. ר' חיים זלמן היה אז אברך צעיר, תלמיד חכם ששמו הולך לפניו. בקהילה בה התגורר חיה גם משפחת כהן, משפחה פשוטה שמעולם לא התבלטה במיוחד. ר' לוי, אבי המשפחה, היה יהודי מן המניין, מדקדק בקלה כבחמורה, שקוע בתפילות ולא מוותר על השיעור בדף היומי.

דא עקא, שבני משפחתו ניהלו אורח חיים פשרני, שלא תאם את אורחות הקהילה. אברך אחד צעיר שקינא לדבר ה', החליט לבער את הנגע, כלומר: להכריח את המשפחה לעזוב את השכונה בכל מחיר, כשהוא שוכח כי המטרה, חשובה ככל שתהיה, אינה מקדשת את האמצעים, וודאי שלא את האמצעים בהם נקט…

האברך הזה היה ר' חיים זלמן בעצמו!

משפחת כהן נאלצה בסוף לעבור דירה, לעקור מהקהילה בה התגוררו במשך שנים רבות, מהידידים והשכנים, כשהשם הלא טוב רודף אחריהם לכל מקום. "כן, אין ספק!", הכתה ההכרה המצמררת בלבו של ראש הישיבה המתייסר על מיטת חוליו, "רק אליהם התכוון הרבי מראחמסטריווקא!".

לאתר את משפחת כהן ההיא – הייתה משימה קשה פי כמה מהמשימה הקודמת. לך ותמצא משפחת כהן אחת, שאינך יודע אפילו היכן היא מתגוררת. למצוא מחט בערימת שחת – זו משימה קלה בהשוואה לזו. אלא שראש הישיבה לא ויתר, מתוך ידיעה שגורל חייו נתון באיתורם.

תוך כדי חיפושים, התברר לו אילו השלכות היו למעשהו. מתברר שמשפחת כהן התקשתה למצוא מקום לעצמה, ונאלצה לנדוד כתובת אחר כתובת. בסוף, אחרי כמה ימים של חיפוש אינטנסיבי ושיתופי פעולה חובקי עולם, נמצאה סוף סוף המשפחה שקבעה את מושבה בקהילה יהודית קטנה, לא מפורסמת, שם איכשהו מצאה מנוח לכף רגלה.

שיחת טלפון לא באה בחשבון במקרה הזה. במצבו הלא פשוט יצא ראש הישיבה מבית החולים, נותק לכמה שעות מהאינפוזיה והעירויים למיניהם, עלה על הרכב ויצא בנסיעה לעבר בית המשפחה.

הפגישה, כפי שניתן לתאר, הייתה קשה. ר' לוי כהן היה כבר יהודי קשיש, קמוט פנים, ולא רק בגלל גילו המתקדם. הפרשייה ההיא, שהתרחשה עשרות שנים קודם, שיבשה את חייו לנצח. פניו לא התרככו למראה ראש הישיבה שנכנס לביתו בצעדים חלושים, כשסימני המחטים שננעצו בו לאחרונה ניכרים על ידיו.

"אתה הרסת לנו את החיים. השידוכים, העסקים, קשרי הידידות, כולם נפגעו כתוצאה ממה שעשית, עכשיו אתה מגיע לבקש סליחה?", הטיח בו בכאב נורא.

ראש הישיבה הליט את פניו בידיו ופרץ בבכי סוער. דקות ארוכות התקשה לפצות את פיו. "ר' לוי!", גייס בסוף את כל תעצומות נפשו, "אני יודע שאינני ראוי לבקש את סליחתך. שגיתי, טעיתי, צעיר הייתי, אבל ראה אותי כעת, כל גופי שבר כלי, הרופאים אינם מעניקים לי ימים רבים בעולם, שילמתי כבר מחיר כבד על מה שעשיתי!

"באתי כעת לבקש סליחה, לפי ציווי של אחד מגדולי הדור שרואה בקודשו, שהמעשה הזה הוא הסיבה לחוליי ולייסוריי, האם תוכלו לסלוח לי?"…

הדיבורים האחרונים ריככו את ר' לוי, ועדיין למרות הכול, הוא התקשה עדיין לסלוח. קשה למחוק צער וכאב של עשרות שנים במחי שיחה אחת.

"אינני יודע אם אוכל אי פעם למחול לחלוטין, אבל עד כמה שצריך לרפואתכם מוחל אני בלב שלם!", הצליח בסוף לומר בגבורת נפש אמיתית.

והנס לא איחר להתרחש. ימים בודדים לאחר המפגש הטעון הזה, נכנס לפתע רופא במרוצה לחדרו של ראש הישיבה, כשבידו תוצאות בדיקות משמחות. לראשונה מאז תחילת הטיפול חל מפנה לטובה. הבדיקות מעודדות, הדופק החל להתאושש, ולא עברו ימים רבים עד שראש הישיבה יצא לגמרי מכלל סכנה…

בוא וראה כמה יש להיזהר בכבוד של כל יהודי, ועד היכן מרחיקות ראות עיניו של צדיק היושב בירושלים, ועיניו צופות בכל העולם!….

תודה למכון 'מעיין הברכה' דחסידי ראחמיסטריווקא, על הסיפור המאלף שנתקבל באדיבותם.

(מוסף המבשר- ערש"ק פרשת בהעלותך י"ח סיון תשע"ח)