"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" (שמות ד', י')
בהיכל ישיבת "פורת יוסף" אשר ברובע היהודי בירושלים, התנוסס שנים רבות לוח-אבן מפואר, שנקבע בבימה, ועליו חרותים דברי הנדיב רבי יוסף אברהם שלום נ"ע מכלכותא כדלהלן:
מכתב המקדיש מיום טו"ב סיון תרע"א
"למעלת אחי ורעי הרבנים הפקידים ומשגיחים על מקום המקודש הזה.
כת"ר יודעים כמה עמלתי ויגעתי בנפשי ודמי, עד אשר זיכני ובניתי בית זבול זה, להוד ולתפארת, במרום הר ציון נגד וסמוך למקדש אלקים וכותל המערבי וכו'. ויזכני ה' לכונן בו ביהמ"ד לחכמים, שילמדו בו, לקיים מצות והגית בו יומם ולילה. והם יקחו קצבתם השנתית מפרי ההקדש שעשיתי בעוב"י כלכותא יע"א. ובכן, השבעתי אתכם, אתם המופקדים על מצוה גדולה זו, בשם השוכן בציון אשר לנגד עיניכם ובקדושת המקום הסמוך לכם, – שלא תעלימו עין מהנהגת המדרש הזה ולעשות התנאים המבוארים בצוואתי, אשר טפחתי ורביתי רק ליקבה"ו, לייסד תורה בציון ודבר ה' בירושלים במקום קדוש כזה, שנא' עליו: "והיו עיני ולבי שם כל הימים".
איסקופא הנדרסת
מרוב זהירותו בקדשים, ומורא אלקיו על ראשו, חרד ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זלה"ה כל ימיו מפני אזהרת המקדיש הנדיב לפרנסי הישיבה והעומדים בראשה. במיוחד אחרי שהזכיר בה לשון שבועה ("השבעתי אתכם"). מטעם זה, היה נרתע בין השאר, מלקבל עליו מינוי רשמי של הנהגת הישיבה, או להיקרא בשם ראש הישיבה וכיו"ב.
ואולם: כאשר רבו המובהק הגר"ע עטיה זלה"ה נתבקש בישיבה של מעלה, שנת תש"ל, נמנו וגמרו כל חכמי וטפסרי הישיבה להושיב בראש דווקא אותו, מפני שהכירוהו וידעו בו שהוא ראוי לאותה איצטלא מכל, רק הוא עצמו נחרד עד עומק נשמתו מעצם הרעיון הזה.
יום אחד הלכו מספר תלמידים וקבעו שלט בדלת חדרו: "הרב יהודה צדקה – ראש הישיבה". היה זה חדר רגיל ככל החדרים, אך פה נהג רבינו להרצות את שיעוריו, כאן השכימו אנשים רבים לפתחו, והתלמידים סברו, כי השלט יועיל ויגרום לכך שישמרו בחוץ על השקט.
אולם, כשיצא וראה את השלט, דרש רבינו בתוקף להסירו מיד. אמר: "אינני ראש הישיבה… משמת רבינו הגדול אין יותר לישיבת "פורת יוסף" ראש ישיבה".
לאמיתו של דבר, לא השלים רבינו בלבו עם העובדה, שהוכתר לראש הישיבה. עד נשימת אפיו האחרונה, היה רואה את עצמו נושא כלים, שמש, עבד לעבדי השם, ותו לא.
היה משים עצמו כאיסקופא הנדרסת מתחת לרגלי חכמים. אף בשער ספרו "קול יהודה", שהביאו לדפוס בשנת תשד"מ, רשם את שמו בלא תואר "הרב" (ובתוספת הכינוי "הצעיר"), ומתחת לשמו הוסיף את שם הישיבה "פורת יוסף" מבלי לרמוז שהוא עומד בראשה.
ובמקרה מסוים, כאשר באו אליו בהצעה להכניס שינויים קלים בסדרי הישיבה ומנהגיה, נענה ואמר: "מיום הסתלקותו של רבינו עזרא זלה"ה, השאיר בידינו פקדון את הישיבה הקדושה להמשיך בניהולה… אין היא בידינו אלא כפקדון בעלמא … כל משאת נפשי שבבוא יום פקודה לצאת מן העולם אוכל להחזיר את הפקדון כמות שהוא, בדיוק כמו שקיבלתי אותו, ללא שום שינוי…"
והייתם נקיים
כמה הלכתא גברוותא ניתן ללמוד מדרך ניהולו את הישיבה. לדוגמא: נזהר היה באופן קיצוני לא למסור תפקיד כלשהו בישיבה לאף אחד מבני משפחתו – משום "והייתם נקיים מד' ומישראל". כמה פעמים חיפש בנרות אחרי מועמד למגיד שיעור ור"מ, והזכירו בפניו שמות אנשים אחדים שנראו כמוכשרים לתפקיד זה, אבל מפני שהיו קרובים אליו קרבה משפחתי כלשהי – לא היה מוכן אפילו לשמוע על כך.
במידה יקרה זו אחז גם בנוגע להטבה כספית כלשהי. מדי שנה בשנה הקציב ארגון ה"ג'וינט" מספר מוגבל של מלגות עבור אברכים מצטיינים בישיבת "פורת יוסף", ורבינו היה בוחר את שמות המועמדים הראויים לקבל הפעם את המענק הזה, אם לפי התור ואם ע"פ שיקולים נוספים. מעולם לא אישר מלגה לאחד מבניו, אשר למד בכולל האברכים, גם לא אחרי שכולם הספיקו כבר לקבל פעם ופעמיים – הכל מרוב זהירות, ומשום "והייתם נקיים…", שלא יעלה בלב מישהו אף הרהור חולף כאילו הוא פעל מתוך מניעים אישיים של קרבה משפחתית.
שלא לעשות התורה קרדום לחפור
כשביקר פעם ראשונה באנגליה, בשנת תשי"ד, באה לפניו אשה חשובה ממשפ' ששון וביקשה את כתובתו הפרטית בא"י. לשאלתו, מה צורך יש לה בכתובתו האישית, הסבירה, שהיא יודעת כי המצב הכלכלי בארץ קשה למדי, וברצונה לשלוח לבני ביתו חבילות מזון לכלכלתם. מיד מיחה בה והזהיר שלא תהין לעשות כדבר הזה: "עוד יאמרו, ראו זה שיצא כביכול לחפש תומכים בישיבה, ולמעשה דאג יותר לעצמו…" וכמובן מאליו, לא נתן בידה את הכתובת שלו, כפי שבקשה.
בשובו לביתו ולמשפחתו, סיפרה לו הרבנית ע"ה בהכרת טובה, כמה נחוצות היו חבילות המזון ש"שלח" להם מאנגליה. הוא השתומם על הדבר. אח"כ נודע לו, שאותה אשה לא ויתרה על משאלותיה, והשיגה את הכתובת שלו אצל ראש המשפחה רבי סלימאן דוד ששון.
מדי חודש בחדשו
בנאמנות יתרה נשא בעול אחזקת הישיבה, ועמד בראש "ועד הרבנים" שדאג להשיג את המשאבים הכספיים לכיסוי התקציב החודשי. בדייקנות רבה הקפיד על כך, שבכל יום כ"ט בחודש לפני תפילת ערבית, קודם אמירת פרק "ברכי נפשי" כנהוג, יקבל כל אחד בידו את המשכורת או התמיכה שנקבעה בעדו. הוא עצמו חתם לפני כן על כל צ'ק בנפרד – ואין לשכוח שהיה מדובר במשכורות לעשרים וחמשה ר"מים ומשגיחים, כעשרים חכמי המקובלים, שמונים אברכים, ומאה וחמישים בחורים שקבלו תמיכה או מלגה חודשית.
אגב: הצ'קים נמשכו מחשבון מיוחד שרבינו פתח בבנק "ברקליס דומיניון קולוניאל" הבריטי, שהיה בבעלות נכרים, כדי להנצל מחשש ריבית ח"ו. היה זה סניף קטן, ומאד לא מרשים, שהתקיים בפינה נידחת בשכונת גאולה, אבל המעלה שהיה נקי מחששות של איסור, הכריעה את הכף בשיקוליו.
(מתוך 'וזאת ליהודה')