"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה'" (דברים ט', כ"ה)
גם מתוך בור תחתיות ומנקודת שפל שאין דומה לה במהלך הגלות, ולכל מלא העין רק הסתר פנים, גם אז – "קראתי שמך ה'" – עדיין תקוותו של היהודי לא כבתה, יש לו אל מי לפנות, וכהרף עין תיתכן ישועתו!
באחד הימים פנה אל הרב משה פרידמן מרכסים תושב רכסים שנאלץ לעבור ניתוח ראש בחו"ל ולא היה מי שיטוס אתו, בבקשה האם יש לו אפשרות לקחת חופשה ולנסוע עמו. הרב פרידמן קיבל אישור וטס לחמישה שבועות לארה"ב, כשבמהלך אותם שבועות הוא סועד את היהודי. והנה אירע אסון – במהלך מלחמת לבנון הראשונה פוצצו המחבלים מכונית תופת תחת בנין בן שבע קומות, שהתמוטט וקבר תחתיו חיילים רבים מאד של משמר הגבול. הרב פרידמן נקרא בדחיפות לחזור כדי לסייע בזיהוי החיילים ולעריכת הלוויות.
השעות הקרובות חלפו מתוך קדחת עשייה. בסופו של דבר השיג הרב כרטיס טיסה דרך אירופה. הוא נגש לדלפק, והנה לפניו בתור עומד רבי יעקב גלינסקי, הרב גלינסקי הושיט לפקיד את הכרטיס, והלה הסביר לו שחסר ספח כלשהו, והוא לא יוכל לטוס. הרב, שלא הבין אנגלית, לא קלט בדיוק את ההסברים, אולם משמעות הדברים היתה ברורה. הסתובב, אפוא, אל הרב פרידמן ואמר: "תגיד לו, שאם ה' רוצה שאני אסע – אני אסע". בין כך ובין כך זז הרב גלינסקי הצידה והרב פרידמן עבר את הבדיקה. כשעלה הרב פרידמן למטוס, הבחין ברב גלינסקי שישב שם. "אמרתי לך…" הגיב הרב כשראה את תמיהתו "אם הקב"ה רוצה שאטוס, הוא יכול לסדר את הכל… איש מלבדו אינו בעל הבית על העולם! ואם תרצה לשמוע מנין הדברים כה ברורים אצלי, שב והטה אוזנך לספור חיי".
"למדתי בביאליסטוק, ישבנו ולמדנו מבלי לעשות רעה אף לזבוב, אך דבר לא הועיל לנו ביום פקודה, כשהגיעו הקומוניסטים וכבשו את ליטא. הישיבות נסגרו על מנעול ובריח ואנו המשכנו ללמוד במחתרת, עד שיום אחד הגיעו הקומוניסטים, תפסו אותנו והעלו אותנו לרכבות. היעד היה ברור – סיביר. כשהגענו לשם, אסף אותנו המנהל ואמר: "דעו לכם, כי השער שאותו עברתם כעת הוא חד סטרי. מכאן אף אחד לא יוצא חי!…" עבדנו בעבודות משברות כל עצם, רעבנו ללחם וסבלנו מקור. במשך כל אותו זמן החזיקה אותי תקוה אחת – יום יבוא ואחזור הביתה לאמא שלי, אתן לה נשיקה ואומר לה "תודה אמא. תודה שמכרת את פרוסת הלחם האחרונה שלך כדי שיהיה לי מלמד קצת יותר טוב…" הייתי חולם על כך ללא הרף.
סוף כל סוף נגמרה המלחמה – ואנחנו שוחררנו. חזרתי הביתה, אך אז גיליתי שאין בית, אין אבא ואין אמא, היטלר ימ"ש הרס את הכל… שבור ורצוץ הגעתי ארצה, לא רציתי לחיות, לא היה לי עבור מה. נכנסתי אל ה"חזון איש", וכששמע שאני מיואש מהעולם, אמר לי: אספר לך ספור – בליטא היה סוחר, שהיה נוהג מדי שנה בשנה לפני יום השוק לקחת הלוואות רבות. ביום השוק היה קונה סחורות בזול, ובמשך כל השנה היה מוכר, מתפרנס ומחזיר את חובותיו, כך, עד יום השוק של השנה שלאחר מכן, שבה היה שוב לווה. שנה אחת, לאחר שאסף את כל הכסף, הוא חלה. אם לא ייסע כעת – יאבד את פרנסתו לשנה שלמה! בלית ברירה קרא לאשתו ואמר לה: "אני יודע שאינך רגילה לכך, אבל אין ברירה, הפרנסה של כל השנה עומדת כעת בסיכון! קחי את כל הכסף, אומר לך בדיוק לאיזה סוחר לגשת ומה לקנות". האשה ספרה שבע פעמים את כל השטרות, צררה את כל הסכום בשקית ובעוד שקית, ונסעה. כשהגיעה ליריד קידם את פניה רעש עצום. מעודה לא שמעה רעש כזה, רגילה היתה לקולות שמשמיעים ילדים וברווזים… היא איבדה את עשתונותיה, הסתחררה ונפלה מעולפת. כעבור דקות שבה אליה רוחה, ומשהבינה כי אין השעה לפינוקים מסוג כזה, אספה את סלה והלכה לדרכה.
היא פגשה את הסוחר שעליו המליץ בעלה, שניהם הסכימו על מחיר, וכשבקש הסוחר את שכרו והיא החלה לחטט בסליה, נמלטה זעקה נוראית מפיה – "אין כסף!!!" כנראה שכשנפלה – נפל ממנה הארנק¬. הצעקות הזעיקו את העוברים והשבים, ואחד מהנאספים אמר ששמע פלוני האומר שמצא סכום כסף גדול. עד מהרה נערכו אחריו חיפושים נרחבים, וכשנמצא האיש, דאג מישהו להביאו. "אתה מצאת את הכסף שלי?" – האשה הדומעת בקושי הצליחה לדבר. "מצאתי כסף, אני לא יודע אם הוא שלך" – השיב האיש. "הנה, אתן לך את כל הסימנים: הסכום היה כזה וכזה, יש שם כך וכך שטרות בצבע כזה, וכך וכך שטרות בצבע כזה. הכל היה קשור בתוך שקית עם סרט". "נכון, גברת. הכסף שמצאתי הוא הכסף שאבד לך".
האשה לא ידעה נפשה מרוב אושר. היא הושיטה את ידה כדי לקבל את הצרור, אבל זו נותרה תלויה באוויר וריקנית – "אפשר את הכסף?" – "לא" – "מה אמרת"? – "איני נותן!" – "אינך מה…?", התקשתה להאמין למשמע אזניה, וברגע הבא התקצפה: "אתה לא מתבייש? יהודי לא מחזיר אבידה? לא למדת ב'חיידר'?!" – "דווקא משום שלמדתי ב'חיידר' אני יודע, שהעיר שלנו היא עיר שרובה גויים, ואדם שמוצא מציאה כזו – הרי היא שלו, שהרי מירב הסיכויים שנפלה מגוי, ואפילו אם נפלה מיהודי – הוא מתייאש ממנה. את התייאשת מהאבידה הזו, לכן היא שלי". "אין לך רחמים?", שוב צצו הדמעות בעיניה. "יש לי, והרבה – אף על הילדים שלי… תביני, אם הכסף שייך לך ע"פ דין הייתי מחזיר לך, אבל הוא שלי ע"פ דין".
מעגל האנשים שסביבם עקב בעניין רב אחר הדברים ועד מהרה החלו להישמע קולות ויכוח רמים. אלו צידדו בעד האשה ואלו בעד האיש, ולבסוף הצליחו לשכנע את המוצא לגשת לרבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל לבירור העניין. כשהגיעו לבית הדין אמר המוצא: "הרב, הגענו לדין תורה, ואני מבקש לדעת מהו הדין. איני רוצה לפנים משורת הדין, אלא לדעת מה ההלכה, אם הכסף שייך לי או לה". אמר הרב: "קודם כל החזר לה את הכסף ואח"כ אסביר". לאחר שהאיש עשה כמצוותו, אמר לו: "אלו דברים פשוטים. אתה אומר שהכסף שייך לך כי היא התייאשה שהכסף אבד, אך באמת היא אינה יכולה להתייאש משום שהכסף שייך לבעלה, ומאחר שבעלה אינו יודע על האבידה, הוא אינו מתייאש. אשה זו אינה 'בעל הבית' לעניין ייאוש".
החזון איש סיים את סיפורו ופנה לרב גלינסקי: "וכי העולם שלך הוא, שאתה מתייאש ממנו? וכי אתה הוא בעל הבית? הלא העולם שייך לקב"ה, ולנו, כבני אדם, אין יכולת להתייאש. עליך לעמוד ולהתפלל, והקב"ה יעזור לך"
(ומתוק האור),(מתוך עלונו של הרב חנניה צ'ולק, מטות)
2/290