יעקב בנשעיה
לא מכבר נפרדתי מאמי מורתי ע"ה, לאחר ששבקה חיים לכל חי, לאחר מסכת ארוכה של ייסורים קשים ומרים.
היא עצמה את עיניה לנצח, לאחר חיים שלמים שבמהלכם התמודדה בגבורה רבה עם כל הקורות אותה.
גדלה כבת להורים ניצולי שואה, בהמשך התחנכה בבית יתומים. גידלה במסירות את אחיה הצעירים ממנה, ונתנה להם את כל כולה. כשנישאה וזכתה לקן משפחתי משלה, נחתה עליה מחלת הסוכרת. כשלמדה להתמודד איתה, הטריד את מנוחתה גידול שהתפתח במוחה. לאחר שהוסר הגידול, סבלה מאובדן זיכרון חלקי, והתפקוד שלה הפך להיות איטי יותר.
אבל היא לא נכנעה.
המשיכה בשלה, וגידלה את ילדיה במסירות רבה. היא לא קנתה כמעט בגדים. כשהיתה צריכה – תפרה בעצמה. החיצוניות עניינה אותה מעט מאוד.
את כל מאמציה השקיעה בפנימיות: בחינוך הילדים, באמירה ברכות בכוונה, הרבתה בתפילות, והשתדלה לקיים מצוות רבות ככל שהיה לאל ידה.
אחרי חיים שלמים של התמודדויות, השיבה נשמתה ליוצרה.
עכשיו אני יושב וחושב לעצמי…
בוא נבדוק מה היא לקחה איתה לבית עולמה?
כאן בעולם הזה, היא לא לקחה איתה דבר.
כלום!!
היא נקברה בתוך תכריכים עשויים מבד שאותו לא ראתה מעולם.
פיסת אדמה שאורכה כשני מטרים ורוחבה כ-1.2 מטר. זה בערך מה שנשאר לה.
חלקת קבר חשוכה.
זהו.
נניח שהיא היתה משקיעה בבגדים.
הם היו מלווים אותה אחר מותה?
ואם היתה משקיעה בתכשיטים ובעניינים גשמיים אחרים, הם היו עוזרים לה ביום פקודתה?
לא ולא.
שום כלום.
אפילו תעודת זהות אתה לא לוקח איתך לקבר.
כלום!!
אז מה כן?
את זה אפשר אולי לחלק לשני חלקים.
יש את מה שאתה משאיר כאן אחריך בעולם הזה: הילדים!
ויש את מה שאתה לוקח איתך לשם, לעולם הבא: המעשים הטובים.
הילדים הם העתיד, הם ההשקעה הטובה ביותר שלנו בעולם הזה.
אם חינכת אותם כראוי וזכית והם אכן גדלו להיות אנשים הגונים וישרי דרך, הם יכבדו את זכרך, ישתדלו להנציח אותו בלבם ובלב ילדיהם אחריהם. כל מצווה שיקיימו הם וזרעם אחריהם, תיחשב גם לזכותך.
גם כשכבר תעלה ירוקת על מצבת קברו של אדם, עדיין יתרבו זכויותיו אם חינך את זרעו אחריו בדרך הישר.
המעשים הטובים, כך למדונו רבותינו, מלווים את האדם, והוא מקבל עליהם שכר גדול בעולם ההוא, זה שמעבר להשגה והדמיון שלנו.
שם, בשמים, יושבת נשמתה של אמי ע"ה ומתענגת על כל ברכה שבירכה בכוונה גדולה.
כל מילה של תפילה שהוציאה מפיה נמצאת שם, עטופה בעטיפת אור מיוחד, מפיצה סביבה קדושה ונעימות אין קץ.
כל מצווה שקיימה כאן, נמצאת שם, מזכה אותה בשכר נצחי בגן עדן.
אז תגידו, לא כדאי להשקיע במקום הנכון?
במקום להתעסק עם העולם הזה, אולי כדאי שנעשה כבר משהו בשביל העולם הבא?
כי אחרי הכל, אנחנו כאן על תקן של 'אורח'.
שהייה זמנית בלבד.
אבל שם אנחנו נבלה נצח נצחים, אז בואו נשקיע במקום הנכון, ונבנה לעצמנו עולמות שלמים שם, בגן עדן.
ולסיום אני רוצה לבקש את סליחתכם על הטור המעט קודר שכתבתי הפעם.
בדרך כלל אני אוהב לספר סיפורים מהחיים ולהסיק מהם מסקנות.
הפעם הלכתי קצת רחוק, אבל נראה לי שזה בסדר.
אחרי הכל, איבדתי את אמא שלי.
אז תסלחו לי על כך הפעם.
נכון?