שמו של הבחור זונדל זרחיה זייערלערנר הולך לפניו. הישיבה המובחרת שבה הוא לומד, ניצבת בכותל המזרח של עולם הישיבות, אשר רבים צובאים על פתחה כדי להתקבל אליה ואך מעטים זוכים לכך. אף בקרב הבחורים המצוינים שבישיבה זו, זונדל זרחיה הינו בגדר 'חידוש', עד שהיו שעיטרוהו בתואר: 'בחיר עולם הישיבות'.
כשהגיע לפרקו, רבו השדכנים שהתדפקו על דלתם של משפחת זייערלערנר בהצעות שידוכים. ראשי ישיבות ורבנים שלחו את שליחיהם כדי להציע את בתם לצורב המופלג, נגידים גדולים הבטיחו סכומים גדולים לשדכן שיצליח להביא לידי גמר את השידוך המיוחל. אך הוריו התמהמהו עדיין, באמרם: "תנו לו עוד שנה שנתים להגות בתורה במנוחה ובהשקט לפני שיצא אל העולם הגדול". הצעות מפתות ביותר הובאו אל פתחם, אך הם בשלהם: "תנו לו את הזמן שלו לשקוד על התורה ועל העבודה".
עברו הימים, חלפו השבועות והצטרפו לחודשים, והנה הגיעה השעה בה הסכימו הוריו לשמוע עבורו שידוכים, ומיד הסתערו השדכנים בהצעותיהם, זה בכה וזה בכה. לאחר זמן רב של בירורים והתלבטויות, משא ומתן ודיונים, נפל הפור, ובשעה טובה ומוצלחת נקבע הזמן המיועד לבואו של הבחור העילוי זונדל זרחיה זייערלערנר בברית האירוסין.
זונדל זרחיה שהיה מאוד מרוגש, רצה קצת להתאוורר מלחץ התקופה האחרונה והחליט לצאת מעט מהישיבה לשאוף אוויר. הוא יצא משערי הישיבה והתחיל לפסוע אט אט בסביבותיה תוך שהוא מהורהר ונרגש כולו, הוא הסתובב אנה ואנה ללא מטרה מוגדרת במשך שעה ארוכה, לא שת ליבו לכך שכבר התרחק מהישיבה מרחק רב. והנה לפתע הוא שומע קול צפירה קולנית. הוא התעורר מהרהוריו, אך היה זה כבר מאוחר מדי. הוא עמד בטבורו של כביש סואן, כשמולו דוהר רכב שכבר לא יכול היה לעצור…
עד מהרה התפשטה כאש בקוצים בעולם הישיבות השמועה, כי העילוי הנודע זונדל זרחיה נפצע קשה בתאונת דרכים. מאות חבריו לספסל הלימודים בישיבה התכנסו בהיכל הגדול לומר תהילים, התעוררות כה עצומה כבר לא הורגשה זמן בחלל בית המדרש. המשגיח הישיש אף נשא דרשת חיזוק לרפואתו, וזקני הישיבה התבטאו כי אף בתפילת נעילה לא מורגשת התעוררות כה גדולה בחלל האויר. גם בישיבות נוספות נערכו תפילות חמות לרפואתו של זונדל זרחיה, היו שרצו תיכף אל הכותל המערבי ולקברי הצדיקים להעתיר לרפואתו, וכל עולם התורה נשא תפילות להחלמתו.
בבית החולים 'בורא רפואות' הובהלה מיטתו של זונדל זרחיה אל חדר הניתוח. שעות ארוכות עמלו טובי המומחים להציל את חייו. לאחר זמן רב יצאו הרופאים ובישרו לבני המשפחה שמכלל סכנת חיים הוא יצא בעזרת רחמי שמים מרובים, מסתבר שהתפילות הרבות הועילו לו, אך עדיין מוקדם לדעת מתי יתעורר. הבשורה הטובה התפרסמה חיש מהר, התקווה הוצתה שוב בלבבות, ועמה התחדשו התפילות ביתר שאת וביתר עוז.
עברו מספר ימים ועדיין לא ניכרים סימני התעוררות. אפילו הוועקער הזקן של הישיבה שכבר היה בעל נסיון רב שנים בהקצת נרדמים, ויודעי דבר אמרו שאף ביכולתו 'להחיות מתים', כאן קצרה ידו מלהושיע. עבר שבוע ועברו שבועיים והישועה עדיין לא הגיעה, אט אט החלו לבצבץ סימני יאוש אצל אי אלו בחורים, בעוד אחרים לעומתם התמידו בתפילות וערכו מדי יום ביומו בישיבה מנין תהילים לרפואתו.
והנה לפתע לאחר ימים לא מעטים ניכרה איזושהי תזוזה קלה מכיון מיטתו של זונדל זרחיה. היה זה האישון של העין שהחל למצמץ… עד מהרה נקראו בני המשפחה לראות את הפלא הגדול. הדוקטור המומחה הובהל אף הוא למיטתו לבדוק שאכן המיצמוץ הינו רצוני ולא רפלקס, ולשמחת כולם אישר את האבחנה. השמחה היתה רבה. מיד בהגיע הבשורה הטובה לישיבה התרגשו כולם, ותפילות הודיה נערכו יחד עם תפילות להחלמתו המהירה והשלימה.
היה שם בחור שלא היה מהחריפים, בלשון המעטה. 'טעמלע' משהו, ורמת המשכל הכללית שלו לא תאמה לישיבה, אך מכיון שאביו הינו מגדולי תומכי הישיבה הוצרכו להכניסו. הוא ניגש לאחד הבחורים וטענתו בפיו: "לשמחה זו מה עושה? מה שמחים כל כך ממיצמוץ בעין של זונדל זרחיה? הרי לפני התאונה, בהנף עינו היה הופך עולמות, ועכשיו כל כך מתרגשים אתם מאיזשהו מיצמוצון קטן?"
ענהו הבחור: "תבין, במצבו העכשווי של זונדל זרחיה – גם מיצמוץ קטן הוא דבר גדול! זוהי ראיה לכך שהוא לא שקע לגמרי בתרדמת, ויש סיכוי גדול שיתעורר במהרה".
*
רבים רוצים לשוב בתשובה, אך אינם יודעים את הדרך. הם סבורים שכדי לעשות תשובה צריך להפוך להיות אדם אחר, והם הרי ניסו כבר שנים רבות אך לא הצליחו. הם כבר מיואשים, בחושבם: מה ישתנה בדיוק השנה? מדוע שהשנה כן נצליח?
אך האמת היא, שבדור יתום כשלנו, שלא ראה מאורות מעולם, הרי משולים אנו לאותו חולה אנוש שכל מיצמוץ בעינו גורם לשמחה רבה! – כל דבר הכי קטן שאנו חוזרים בו בתשובה, חשוב לאין ערוך, והקב"ה משתעשע בו.
אם ישנו בחור שבמקום לא לכוין בכלל בשמונה עשרה, מתחיל לכוין בברכה ראשונה; או בחור שבמקום לרוץ לארוחת צהרים בלהיטות – מתאפק, הולך בנחת ומחכה מעט לפני שמתחיל לאכול, וכן על זו הדרך בכל דבר ודבר – כל התקדמות ואפילו הקטנה ביותר, מוכיחה שאנו בתהליך, שבסופו של דבר נגיע למטרה.
אמנם לשם כך על האדם להכיר את עצמו היטב. לדעת את מצבו, והיכן הוא עומד בדיוק בעבודת ה'. מחד, לא לקבל על עצמו קבלות גדולות מדי שלא יוכל לעמוד בהן אחר עבור ימי התשובה, ומאידך עליו לקבל על עצמו דברים שבהם הוא כן אוחז ויכול להתמיד, לעבוד איתם ולהתקדם. שכן אם המיצמוץ הוא רפלקס בלבד, אין הוא סימן להתעוררות; וכמו כן אם ההתעוררות היא רק זמנית ואיננה תחילתו של תהליך, מוטב לה שלא באה בכלל.
אם אדם ילך כך צעד אחר צעד, ללא קפיצות וללא דילוגים, ייתכן שיארכו שנים רבות, אבל בסופו של דבר מובטח לו שיגיע למחוז חפצו.
(מתוך מאמר מורחב בגיליון 'מטמונים' בהוצאת מכון 'אור כשלמה')