הכל החל לפני שבע שנים. השיעור של הגרב"צ פלמן זצ"ל התחיל ככל השיעורים – בהתלהבות. בתוך הדברים הגיע ר' בן ציון בדרך אגב לנושא תורני מוסרי, ואח"כ סיפר עובדה ואמר, כי מנהגו של הגאון המופלא רבי זלמל'ה מוולאזין היה, שלא לבקש מפורש בפה את צורכי הגוף, רק ברמז או בהערה מדברי תורה.
לדוגמא, אם הגיע הזמן של האוכל היה משנן את מאמר חז"ל במדרש "אמר ר' יוסי, כתיב ויהי אדם לנפש חיה – נשמה שנתתי בך החיה אותה". וכך הבינו בני הבית כי הוא מעוניין לאכול וערכו את השולחן. וכאשר הגבאי שמע כי הוא לומד את הדרוש על הפסוק 'והנה טוב מאד – זו שינה', ידע כי הגאון מעוניין לישון ומיד הציע לפניו את המיטה. עד כאן חלקו הראשון של הסיפור.
והנה – המשיך ר' בן ציון וסיפר – כאשר סיפרו לרבי ישראל משקלוב על מנהגו הנ"ל של רבי זלמל'ה, דחה מיד את הדבר ואמר: יש לכם טעות. אני מעיד כי לפני כמה שנים ר' זלמן ביקש ממני בהלוואה שתי פרוטות כדי לקנות עוגה לאכול, ביקש מפורשות ולא ברמז את צרכי הגוף…
אחיו של רבי זלמל'ה – רבי בנימין מוואלזין, ששמע את ההערה, שאל את רבי ישראל משקלוב: "האם הוא ביקש סתם עוגה, או עוגת דבש?"…. התשובה הייתה: "הוא ביקש שתי פרוטות לעוגת דבש".
חייך רבי בנימין: אם כן, הערתך אינה הערה, ואין סתירה בין הדברים. כי אמא שלנו ציוותה על אחי הגאון השקדן רבי זלמן, כי כל יום, שעתיים לפני ארוחת צהרים שיאכל עוגת דבש, לחזק את ליבו, ואכילה זו נחשבה אצלו למצווה דאורייתא, ואכן לפני שאכל את העוגה שינן לעצמו הלכות כיבוד אב ואם. ואם כן שני המספרים דוברים דברי צדק: מנהגו שלא לבקש מפורש עניני הגוף, נכון, וגם אמת שביקש לקנות עוגת דבש.
המשיך ר' בן ציון וסיים: "אני חושב, שגם היום בדורנו יש אנשים שנוהגים כך, עד היום הזה, שלא מבקשים צורכי הגוף".
נקל היה לשער כי כוונתו היתה לאנשים בדורנו כמו מרן הרב קנייבסקי שליט"א או מרן הרב שטינמן זצוק"ל וכדומה. ומניין לר' בן ציון מנהגיו בקודש של הרב שטינמן? כי כידוע ליודעים, במחיצתו של ר' בן ציון פלמן, הרב שטינמן היה פותח לפעמים את סגור ליבו ואת הנהגותיו, ומתייעץ עמו עליהן בעיקר אליבא דהלכתא, ושניהם בסוד שיח יהלכון. לכן, אולי התכוון עליו.
החברותא מתחיל לחשוד…
השיעור המשיך מפי ר' בן ציון בנושא שהתחיל בו, כאשר הכל מקשיבים להמשך השיעור, חוץ מהחברותא של ר' בן ציון, שלא היה מסוגל להמשיך להקשיב. מדוע? הוא נדהם מעוצמת המשפט שהוזכר קודם לכן: "אני חושב, שגם היום בדורנו יש אנשים שנוהגים כך". כי היה בדוק ומקובל אצלו מימים ימימה, שכאשר רב"צ מתבטא "יש אנשים גדולים" הכוונה לאחד מגדולי ישראל, אבל אם מתבטא "יש אנשים", גם הוא עצמו נחשד על כך, רק שהוא מסתתר ומתנסח: יש אנשים, יש הנוהגים וכדומה…
מיד אחרי השיעור צירף אליו ב' מבניו של ר' בן ציון, והם ערכו חשבון האם מי מהם זוכר שאבא ביקש צרכי הגוף מאמא או מאחד הילדים. לאחר כחצי שעה של הרהורים, בה ניסו להיזכר ולחשוב מחשבות, העלו חרס בידם. אכן, לכאורה לא יפקד ולא יזכר – בקשה על צרכי הגוף. רק, שמאז הם היו רגילים שאבא לא מבקש כלום כיון שלא חסר לו כלום, ועתה הם מתחילים לחשוב יחד עם החברותא – שזו הנהגה עם כוונה נוספת, בכוונה תחילה: לא לבקש בענייני הגוף.
חקירה ותגלית מדהימה
הם שיחזרו לעצמם את סדר יומו מאז. וכך היה סדר יומו בילדותם: בחמש וחצי לפנות בוקר קם ללמוד תורה. לפני השעה שבע, יצא להתפלל, אח"כ שב וטעם משהו ואכל ארוחת בוקר, ומשם לתוך סדר א' ברציפות עד מנחה. אבא שב מהכולל בשעות הצהרים. נכנס לבית. "שלום וברכה". ניגש מיד לסייע להאכיל את הילדים (כי למרות שקיעותו בלימוד תורה הקפיד תמיד לסייע!). ואז: "אבא, אולי תשב לאכול ארוחת צהרים?" – הייתה הרבנית מציעה, או שאחד הילדים אמר לאבא: "אמא הכינה על השולחן". ואבא נענע בראשו כמסכים, וניגש לשולחן להחיות את נפשו. אבל לבקש מנת אוכל?!
הילדים היו רגילים לכך, ולא רק בני הבית. האברכים בכולל שם כיהן שנים רבות, סיפרו כי מעולם! לא ביקש ספר או כוס תה, או כל בקשה שיביאו לו. גם בתקופה האחרונה שהיה כבר חלש מאד, וההליכה הייתה קשה, התחיל תמיד לקום בעצמו ואפילו הספיק לפעמים ללכת כמה פסיעות לעבר ארון הספרים או לכיוון המטבח להכין לעצמו כוס שתיה, מיד מיהרו לעברו ושאלו לחפצו ורצונו, ואז הוא הסכים ואמר מה להגיש לו, כרצונו.
הפלא היה, כי לא הייתה לו "הנהגה" כזו, "מנהג" כזה או אחר. חלילה, מי אני מה אני. אין לי מנהגים, אין לי הנהגות. החיים פשוט התנהלו בסתר ובטבעיות. עד שגם הילדים לא הבחינו בשעתו שאולי זו הנהגה מתוכננת ומחושבת. בשקט, בהעלם, ללא אומר בלי נשמע קולם התרחק ונמנע מבקשת דברים גשמיים.
מעידים הסובבים – "כוס קפה, ארוחת צהרים, ארוחת ערב, האם אפשר לגהץ חולצה" – דבר טבעי שבעל הבית יהודי מבקש מרעייתו, מבנו או מבתו – "אולי מישהו יכין לי כוס קפה, יביא לי כוס מים" – כל זה לא הזכיר הגרב"צ.
ואם הדברים היו נכונים, במהלך כל החיים שלו, בצעירותו ואח"כ בימי הביניים, הנה גם בהיותו בן שבעים שנה ויותר נשאר איתן ולא ביקש מה שכל יהודי מבוגר חייב לכאורה לבקש: "אולי תסייע לי לקום מהכסא, שמא תוכל להגיש לי כוס מים פושרים, אינני חש בטוב". לא ביקש. איזה אבא לא מבקש בנימה כזו או אחרת – "פנו דרך, בני חביבי, לאבא שלכם, אביכם הדגול, הזקוק כרגע למנוחה, לאכילה, לשינה ולרחיצה". אבל הוא לא ביקש. פלא.
'עוגת דבש' הוא כן ידע לבקש…
אבל עניני מצוות ידע היטב לבקש כשנזקק להם. לדוגמא, כאשר גברה עליו חולשתו והוא שכב שעות רבות בחדר הפנימי, וגם הרבנית ע"ה הייתה חלשה וחולה אחרי ניתוח, לפתע ר' בן ציון לא חסך במילים וביקש מבנו שליט"א שיסדר שיהיה להם מהפעמון החיצוני בדלת הראשית חוט חשמל וצלצול שיגיע גם לחדר הפנימי היכן שהוא שוכב. הוא התעניין האם זה דבר מורכב וקשה, והבן השיב: "אין בעיה למשוך חוט ולסדר את הענין, אבל מדוע יש צורך בכך, והרי קשה לאבא לקום לצלצולי מבקרים למיניהם?".
התשובה שקיבל: "כיון שגם אני וגם אמא מוגבלים כעת, וזמנים ממושכים שאנחנו נמצאים בחדר הפנימי, חוששני שמא יגיע איש עני ואביון לאסוף כסף, ולא אשמע שדופקים או מצלצלים, ונאמר בגמ' בבא בתרא דף ז', כי אליהו הנביא היה רגיל לבוא לפקוד את אחד החסידים, והנה אותו חסיד בנה 'בית שער' לחצר שלו שמחמת כן גם כשהעניים היו צועקים מאחורי הדלת של החצר בעל הבית שבפנים לא שמע, ולכן אליהו הנביא הפסיק לבוא אצלו. הרי שצריך לשמוע את הדפיקה של העני, ובכך שאני בחדר הפנימי אינני שומע את הדפיקה בדלת.
הבן שליט"א תמה ושאל: אבל גם אם אבא ישמע, סוף כל סוף אבא לא יכול לקום לפתוח את הדלת?! "ראשית כל, עלי לשמוע. ולפעמים קורה שאני יכול לפתוח את הדלת, ואפתח, ואם לא, אז אני באמת אנוס ולא יכול. אבל צריך לשמוע שיש עני מאחורי הדלת" – הייתה התשובה.
הגבאים בבית הכנסת 'נחלת משה' מספרים: מידי שבוע הרב עלה לתורה שלישי, וביום ראשון שלמחרת שילם בקביעות את הסכום הקבוע "בעבור שיתן". ועל דבר זה היה מטריח לפעמים את הבן להביא את הכסף לגבאים, כי יש בכך צורך מצוה – חלילה לא לשכוח ולחטוא בנדרים ונדבות.
דברים חשובים כאלו וכיוצא בהן, ביקש מהילדים, כי דומה הדבר לעוגת הדבש של רבי זלמן מוולאז'ין…
(הובא בגיליון שלמים מציון)