אנשים 'נורמליים' לא הלכו לבית כנסת זה. רק הקשישים ואלו שביקרו בבית כנסת בחגים. שני שלישים מהמניין היו המלשינים, עד שכאשר רבו ביניהם, היו מאיימים זה על זה: "איני פוחד ממך. אני מלשין גדול יותר!" ("איך בין א גרסערער מוסר פון דיר…" – באידיש)

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ" (במדבר י"ג, ל"ב)

 ניסיתי את מזלי במקומות עבודה שונים, בעוברי קשיים מרובים. אך לבסוף הגעתי אל המנוחה! היה זה לאחר שחסיד חב"ד בשם ר' מנדל גורליק, סידר לי עבודה בבית חרושת, שבו ארגן הוא את העניינים. עבדתי במקום עד היום בו עלינו ארצה, ועם הזמן גם הועסקו שם בני ביתי.

גורליק פנה לאיש הק.ג.ב. לשעבר, אלכסנדר דמיטרייביץ יודין, והציע לו לנהל את המקום. בעבר היה יודין אחד המאבטחים האישיים של סטאלין, ואף פעל כמרגל סובייטי בניו-יורק. אך מאחר שאהב את הטיפה המרה, לא החזיק מעמד בעבודה ההיא, ונאלץ לעזוב על אף גילו הצעיר, כבן ארבעים שנה בלבד.

גורליק שטח בפניו את תוכניתו: "יש לי חמישה עשר אנשים, כולם הגונים וישרים. אך קיימת בעיה אחת, ממנה תצטרך להתעלם: בשבת נצא לעבוד, אך לא נעבוד בפועל. בתמורה נקבל מחצית משכרנו, ותוכל אפילו להתרחץ באמבטיה של וודקה… האם תסכים להיות מנהל ולכתוב דו"חות?".

יודין קפץ על המציאה. במהלך העבודה היה עלינו להרחיק שומן מלוחות אלומיניום גדולים, זאת על ידי טבילתם באמבט שבו תמיסת נֶתֶר מְאַכֵּל. אחר כך הטבענו עליהם שרטוטים שונים.

תנאי העבודה היו מצויינים בעבורי, מלבד העובדה שעבודה עם חומר שכזה הרסה את בריאותנו. הנזק שגרם הנֶתֶר המְאַכֵּל היה כה גדול, עד שהשלטון הסובייטי, שלא היה נדיב בכל מה שקשור בחלוקת כספים, העניק לנו בכל חודש, חינם אין כסף, שלושה ליטרים של חלב מרוכז (!), קילו חמאה ומי סודה. בתקופה הראשונה לעבודתי שם, לעיתים גם תוך כדי הליכה ברחוב, היו עיני נעצמות והייתי נרדם, זאת כתוצאה של הרעלה מהאדים. זו היתה הסיבה שבגללה איחרתי לעבודה לא פעם.

לראשונה זה שנים, יכולתי להרשות לעצמי לאכול ארוחת בוקר. אני זוכר כיצד נדהמה אשתי בפעם הראשונה, כאשר שבתי מתפילת שחרית והתכוונתי לאכול ארוחת בוקר בבית. "מה קרה?!", שאלה. היא היתה רגילה לכך שיצאתי לתפילה, ואחר כך עבדתי והתרוצצתי במשך חצי יום, כשאני רעב מאד.

במקום עבודתי החדש החלו בעבורי חיי גן עדן; בנו של ר' מנדל גורליק, סמקה, סלח לי באופן תמידי על האיחורים הללו. בשבת היינו מגיעים לבית החרושת, אך לא עבדנו.

בשלב מסויים נראה היה, כי מישהו הלשין על כך לשלטונות, שכן, באחת השבתות הגיעה ועדת ביקורת. כאשר ראינו את המפקחים עומדים בשער, נכנסנו מיד לפעולה, וביקשנו מאשתו של יודין, לשפוך תמיסת אמונייק בכל החדרים, מבלי לעורר תשומת לב. משנכנסו המפקחים, משכו באפם ואמרו: "הוי, כיצד הם עובדים כאן? ואיך הם מחזיקים מעמד? יש להעניק להם פיצוי בשל אופיה המזיק של העבודה".

הם עזבו את המקום במהירות. את הפיצוי המובטח איש מאיתנו לא קיבל… וכי מישהו קיווה לקבלו? ברור שלא!

באחת השבתות הגיעו כדי לחלק את המשכורות. ברחנו כולנו, שהרי לא היתה כל דרך להסביר מדוע איננו יכולים לקבל כסף, ולחתום על הקבלה. בית החרושת שכן על שפת אגם הקומסומול, ואנו הסתתרנו מתחת לסירות. יודין המנהל יצא מדעתו, ופשוט התקשה להבין: הוא הזמין אנשים לקבל משכורת, והנה נעלמו כולם, והשאירו אותו במצב מגוחך. כאשר חזרנו הטיח בנו ממורמר: "אני מבין כי אינכם עובדים בשבת, אך מדוע אי אפשר לקבל את הכסף?", במוחו המגושם לא תפס את הענין.

חלפו חודשיים, ופתאום החל החבר של יודין, איוון קירילוביץ, לטעון: "לא אעבור מכאן לשום מקום עבודה אחר, אני כאן המנהל!".

יודין הופתע וטען כי הוא המנהל, וכי מינה אותו כאחראי באופן זמני בלבד. אך החבר עמד על שלו: "אני המנהל!". התוצאה לא איחרה לבוא, ובאחד הימים הלשין עלינו האיש.

עד לאותו רגע הצטייר בעינינו כאדם מנומס, עדין נפש ומאיר פנים. פעמים רבות הייתי מביט בו וחושב, כי ניתן ללמוד ממנו כיצד לדבר עם בני אדם, הוא עשה רושם כה נפלא, עד כי יכולתי לערוב בעדו. והנה באחד הימים, הגיעה לבית החרושת ועדת ביקורת, וקראה באוזנינו את הצהרתו של האיש: "הנני מסרב לעמוד בראש מערך הייצור בבית החרושת, זאת בשל התנאים הקיימים, בהם כל העובדים הינם ציונים ודתיים".

וכאן בא פירוט העובדות: "במועדים הבאים (היו אלו ימי ראש השנה, בהם בית החרושת היה נעול למשך יומיים) נעדרו מהעבודה…" – כאן צורפה רשימה מלאה של שמותינו. "כל כמה שאני משתדל להיאבק בדתיים הללו, דבר אינו עוזר, והם ממשיכים לשאוף בכל לבם להגר לישראל. מאחר ועבודה משותפת עם אנשים אלו הינה בלתי אפשרית, אבקשכם להשליט סדר במקום".

הצהרה מרשימה. הלא כן?

חברי ועדת הביקורת פנו לעברנו: "חברים, היכן נמצאים אתם בברית המועצות או בארצות הברית? מה קורה כאן?". השאלה היתה רצינית וריחפה בחלל, והיו אלו שנות השישים של המאה העשרים – תקופה שבה אפילו ספסרים בברית המועצות נידונו לעונש מוות!

רק בנס הצלחנו לצאת מהסבך, ועד היום אני מתקשה להבין כיצד. ה' עזר!

היה זה בנו של ר' מנדל גורליק, סמקה, שהציל את המצב. כבר ברגע בו הבחין כי יודין רב עם חברו, קלט בחושיו המחודדים למה עלול הדבר להוביל. לסמקה זה היה ראש של גאון, הוא התכונן היטב…

בימי חול המועד סוכות, עמדתי על כך שלא נעבוד. כידוע לכל, מותרת העבודה בימים אלו רק אם היא 'דבר האבד' – כלומר, יהיה הפסד כספי אם העבודה לא תיעשה. וכך קבעתי כי לא נעבוד, אלא אם כן תגיע ההנהלה הראשית לביקורת. כידוע לכל, בברית המועצות מתוכנן מערך המשק מראש, ולכל בית חרושת ומפעל, נקבעה מכסת עבודות מוגדרת לכל תקופה. כיצד נבצע בפועל את ההיקף הנדרש? כך מצאנו עצמנו עובדים בתקופה שלאחר החגים (סוכות ופסח), גם בלילות ובימי ראשון, כדי להשלים את המכסה. עד היום זוכר אני כיצד הגעתי לעבודה בבית החרושת מיד לאחר שמחת תורה, בלילה.

כעת החליט סמקה לנצל את העובדה הזו. הוא חמק מהמקום, ניגש למאבטח ושאלו: "האם תסכים להעיד כי הגענו לעבודה ביום ראשון?".

הלה הסכים מיד: "כמובן. זוכר אני כי בתאריך זה וזה עבדתם".

"האם תהיה מוכן להעיד על כך?"

"בוודאי", ענה.

סמקה הצליח לחזור לבית החרושת, מבלי שהבחינו בהעדרו. לאחר שהסתיימו הנאומים המאשימים, פנתה הוועדה אל סמקה: "ומה אומר על כל זה?"

סמקה ענה בנחת: "בית החרושת עושה הכל כדי לעמוד בקצב המתוכנן. ולמען מטרה נשגבה זו מגיעים רבים מאיתנו לעבודה גם בימי ראשון…". נראה כי דבריו הצליחו לשכנע את חברי הוועדה, שכן הללו פנו לעברו של איוון: "איוון קירילוביץ. מן הממצאים עולה כי הכל חוקי, ומדוע כתבת אחרת?"

"נכון", נאלץ להודות. "במבט שטחי הכל חוקי. אך אוכל לומר לכם דבר אחד: נסו לקשור את האנשים הללו, להכות בהם, ולהביאם לעבוד בשבת. הם לעולם לא יעשו זאת!".

"נו, זהו ענין נוסף. אך אנו מדברים על הדברים עליהם דיווחת בכתב. מה תוכל לומר בנושא הנידון?"

האיש שתק. לא היתה בפיו כל תשובה.

בעבורי היה אירוע זה לקח גדול לחיים. ראיתי כיצד לא ניתן לשפוט אדם על פי התרשמות כללית! האיש נראה מאופק, רגוע והוגן. והנה – הגינות שכזו! נזכרתי כיצד טרחתי פעם להשיג לו תרופות…

מיד לאחר המקרה הוא נתקף בהצטננות, פיו התעקם הצידה והוא מיהר להתפטר. אפילו הגויים טענו אז כי "ה' העניש אותו על כך שניסה לפגוע ביהודים".

שריפה בשבת – ומלשינים בבית הכנסת

היה זה באחת השבתות, כאשר עלה המקרר בביתנו באש. איני יודע איזה חלק בדיוק התלקח, אך אש של ממש פרצה, והכל התמלא בעשן. השכנים הציעו לקרוא לכבאים, אך מאחר שלא היה מדובר בסכנת נפשות – החרשתי. אסור היה לי לומר מילה. בסופו של דבר, משראו כי איני עושה כלום, החליטו השכנים הגויים לקרוא לכבאים והשריפה כובתה.

בתקופה הראשונה לבואי לטשקנט, היה עלי להסתתר מפני השלטונות, ולכן נמנעתי מלהגיע לבית הכנסת. התפללתי רק במנין של הרב שמעיה, שהיה 'נקי' ממלשינים. עם הזמן התחלתי ללכת לבית כנסת לא רשמי. למען האמת, הוא היה דומה למדי למנין הנסתר, אך לא 'סגור' עד כדי כך. ואם כי יכלו להיות שם מלשינים, ידעתי כי מדובר בבודדים בלבד, אחד או שניים ולא יותר.

היה זה באחד הימים, כאשר פנו אלי מבית הכנסת הרשמי בשכונת צ'מפיון. הם ספרו כי אין מי שיקרא שם בתורה, וביקשו ממני לקחת את המשימה על עצמי. בית כנסת זה היה מפורסם בכך ששרצו בו שפע של מלשינים (אנו, שדיברנו ביידיש, קראנו לכל מלשין בתקופה ההיא בשם 'מוסר' – היינו מלשין).

כאשר שמעה על כך אשתי, נבהלה ואמרה: "הדבר מסוכן! והרי מסתובבים שם מלשינים רבים, ואתה – מסתתר מפני השלטונות!". גם כל מכרי גערו בי: "יצחק, האם הולך אתה לצ'מפיון? וכי נסתתרה בינתך? והרי מכניס אתה את עצמך ללוע הארי, לכבשן האש ממש!".

כדי לתאר את האווירה ששררה שם, ארחיב מעט: למעשה אנשים 'נורמליים' לא הלכו לבית כנסת זה. רק הקשישים, ואלו שביקרו בבית כנסת בחגים ולפעמים גם בשבתות, התפללו שם. שני שלישים מהמניין הקבוע היוו המלשינים, עד שכאשר רבו ביניהם, היו מאיימים זה על זה: "איני פוחד ממך. אני מלשין גדול יותר!" ("איך בין א גרוסערער מוסר פאר דיר…" – באידיש).

הכל ידעו על כך, וגם אני שמעתי את הדברים. ואם כי הלשנה היא אחד המעשים המחפירים ביותר ביהדות, היו המוסרים הללו חסרי מצפון לחלוטין. איני יודע מה גרם להם להגיע למדרגה שכזו. אולי שילמו להם בעבור זה?

אולם ידעתי כי מלבד המלשינים, מתפללים בבית הכנסת ההוא גם יהודים פשוטים וטובים, ובגללם חבל היה לי לסרב. לכן החלטתי, בסופו של דבר, להגיע ולקרוא בתורה. כמובן – ללא תמורת תשלום.

כבר בשבת הראשונה, נדהמתי עד עומקי נשמתי מכך, שבזמן קריאת התורה נשמעים בחלל בית הכנסת פטפוטים ואיש אינו מקשיב. מה אוכל לעשות? ובכן, החלטתי לעצמי על כלל ברזל: כאשר אך החלו הפטפוטים, עזבתי מיד את הקריאה, המתנתי לשקט, ורק אחר כך המשכתי בקריאה. תוך חודש-חודשיים הצלחתי להחדיר בהם את חשיבות הענין, עד שבאחד הימים תלה אחד המתפללים מודעה ובה נכתב כי "אסור לדבר בזמן קריאת התורה". ואכן, מאז איש לא העז עוד לדבר…

יותר מכל התעניינו אנשי הק.ג.ב. באיש שנשא את הדרשה – היינו, נשא דברים בענייני פרשת השבוע. ידעתי על תשומת ליבם המיוחדת לאנשים, שהיו מסוגלים לקחת על"רק עתה יצאת מהאש – וכבר אתה משחק בה שנית!". גם המרחק הגדול מהבית היה משמעותי, ובני ביתי נאלצו להמתין לי זמן רב עד לתחילת הסעודה. אך עם חלוף הזמן לא יכולתי להתאפק, ובאחת השבתות התחלתי לומר 'דברי תורה' לאחר התפילה….

מתפללים רבים נשארו לשמוע את דברי, חלקם אף שאלו שאלות, והיו בתוכ עצמם משימה קשה זו, ולכן השתדלתי להיות זהיר. קראתי בתורה ונמנעתי מלהתעכב במקום. הקפדתי לחזור הביתה מיד, שהרי גם כך גערו בי חברי כל העת באומרם: ם גם מלשינים! הצלחתי להתיידד עימם, ולמרבה הפלא איש מהם לא הלשין עלי! בכל שבת הייתי קורא בתורה, ואחר כך דורש, כך עד לשנת תשל"ב (1972), שנת עלייתנו לארץ ישראל.

 

(מתוך הספר 'להשאר יהודי')