כשמרן הגראי"ל שטיינמן נשאל מדוע הוא לא משפץ את הבית שלו

יקותיאל יהודה גנזל

פתגם חכם באנגלית, טוען (מתורגם, כמובן): "ישנם אנשים שהם עד כדי כך עניים, שהדבר היחיד שיש להם זה הכסף שלהם"…

הפתגם השנון הזה הוא בעצם פירוש לועזי למה שחכמנו לימדונו בחכמתם, ש'עשיר הוא השמח בחלקו'. עושר זה משהו פנימי. יכול אדם להיות עני ואביון, עם משפחה שבורה ובלי דירה משלו (אפילו לא בפריפריה), ובכל זאת הוא יהיה העשיר הגדול ביותר. בגלל שהוא מאושר, שהוא שמח בחלקו. ומאידך, יש אנשים כה רבים שאמנם יש להם כסף, לפעמים גם הרבה כסף, אבל הם עניים בפועל, חיים עם עוני נפשי. עוני ועינוי.

הקורונה, עם כל החסרונות שלו, לימד אותנו שיעור על 'השמח בחלקו'. כמה אנשים (בעצם, כמעט כולנו) קונים כל-כך הרבה דברים, רק בשביל השני. או בשביל שראינו את זה אצל השני, או (רדוד יותר ופּוֹשֶׁה יותר) בשביל שהשני יראה. פתאום, כשהיינו נעולים בבית, כבר לא היתה את הדרישה ההכרחית לאבזר את הילדים, לאבזר את עצמנו, לקנות, להרשים. גם לא היה לנו איך לראות מה השני קונה-עושה. פתאום למדנו – בעל כורחנו – שאפשר להסתפק במועט. שאפשר לקנות רק את מה שאנחנו באמת צריכים (אני לא מדבר כאן על צמצום במותרות, רק על אי קניית דברים שאין בהם לא צורך ולא תענוג).

אמנם, בחודשיים הללו המון אנשים הפסידו כסף. אבל לא פחות מכך – המון כסף נשאר בכיסים, רק כי החנויות היו סגורות, ויותר מכך – בגלל שהעיניים לא ראו מה קורה אצל השכן וגם לא היה צורך להרשים אף אחד.

עדיף כמובן שלא נחיה באשליות. יש הרבה אנשים שבטוחים שהקורונה יטביע חותם לנצח וישנה מוסכמות. הנה, הקורונה רק דעך קצת וכבר הרחובות מפוצצים והקניות ממשיכות באותה אג'נדה שהיתה גם לפני (לפחות פרנסה לבעלי החנויות…). אבל לפחות זה הזמן לנסות להתבונן מעט, לראות איך כולנו הצלחנו להסתפק במועט. אמנם לא 'מועט' נוסח מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, אבל 'הסתפקות במועט' נוסח תש"פ.

ובאמת, הוא – מרן הרב שטיינמן – היה מתייחס לביתו קלוף-הקירות כאל ארמון. הוא התבטא פעם: "אנשים באים ושואלים אותי למה אני גר בבית כזה, ומדוע אני מסרב שישפצו את הבית. אני לא מבין אותם. מה לא טוב בבית הזה? יש לי בית כל-כך יפה, כל-כך טוב לי פה… וכי הם, את הבית הגדול והמפואר שלהם, הם ייקחו אתם לקבר?"

(המבשר)