"אדם כי ימות באוהל" יט י"ד
אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה
כפי שסיפרתי, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברחו האחים אהרן ושלום רבינוביץ מפולין לרוסיה מאימת הנאצים. רוסיה קיבלה את פניהם עם בתי סוהר ומחנות עבודה משלה.
שלום הגיע לרוסיה יחד עם יחידות צבא של פולין, ואילו אהרן הצליח לחצות את הגבול בדרך לא חוקית. ומי הסגיר אותו? היה זה דווקא בחור יהודי מפולין, חבר חדש בקומסומול, שראה את הפליט והלשין עליו לשלטונות הסובייטיים. יהודים ניסו להניאו מכך באומרם: "מדוע עושה אתה זאת, והרי יאסרו אותו?" אך הלה היה 'בעל עקרונות' וכל הניסיונות לשכנעו לא צלחו.
אהרן נאסר, והיה כלוא בתנאים קשים ביותר, אי שם הרחק בצפון. לאחר מאסרו של שלום, יצא אהרן לחופשי, אך לא לזמן ארוך. הוא נאסר עם בני משפחת זיידמן באשמת 'הקשר הפולני', ועם עוד מחוסרי הבית שלנו אצלם. אהרן היה אחד מהם, ועם הזמן הפך לבן בית ולחלק מהמשפחה. וכך מצא עצמו נשלח לכלא לעשר שנים! היה זה שלושה חודשים בלבד לאחר נשואיו.
חייהם של הפליטים היהודיים מפולין היו קשים, ושיעור התמותה אצלם היה גבוה במיוחד. בין שתי תקופות המאסר שלו, עזר להם ר' אהרן בכל מה שיכול: ביקר בבתי חולים, עסק בחסד של אמת. (אגב, לבית זיידמן הגיעו לאכול וללון לא רק פליטים מפולין, אלא גם מלנינגרד, ממוסקבה ומכל מקום אפשרי…).
וכן מספר יעקב לרנר:
בשנת תשי"ז הגיע הרב יצחק זילבר לסמרקנד, שם גרתי, כדי לבקר את קרוב משפחתו, אהרן רבינוביץ.
בשל ענייני יהדות שלחו את הרב אהרן למשך עשר שנים לסיביר. במהלך החקירה אמר לו החוקר: "הורד מיד את הטלית קטן, מדוע יושב אתה מולי לבוש כך?"
"אני?! שאני אוריד טלית קטן?!"
הוא סטר לחוקר סטירה כה עזה, עד כי הלה צנח מכסאו וכובע המצחייה שלו, עם העיטור שעליו, נפל על הרצפה.
יכולים אתם לתאר לעצמכם לאילו מכות זכה הוא לאחר מכן?
סיפר לי רופא יהודי, אליו הביאו את אהרן אחרי המכות שספג, כי הוא חבש את פצעיו וריפא אותו. שנים לאחר מכן קראתי ספר של אסיר לשעבר, ושם מתואר הקטע בפירוט, רק מבלי לציין שמות.
לאחר שחרורו, התגורר אהרן בסמרקנד. שם היה מארגן ראשי של התפילות וההקפות בחג שמחת תורה. ואם כי בשנים הקשות הללו פחדו אנשים פחד מוות מהשלטונות, הוא הצליח להחזיק את כל מתפללי בית הכנסת עד לשעה ארבע לפנות בוקר, וכולם התקהלו סביבו…
מי שהצליחה להוציאו מהכלא היתה חמותו.
במשך כל אותן שנים חיכתה אשתו לבעלה. כדי להימנע משיחות מסוכנות על הבעל הנעדר, לא ניסתה מעולם להתקבל לעבודה, והשתכרה רק מעבודות צדדיות מזדמנות. בתה נולדה לאחר מאסרו של בעלה, והיא גידלה אותה בדוחק רב ביותר.
לאחר צאתו של אהרן לחופשי, בשנות החמישים, הם עלו ארצה וכאן נולדו להם ילדים נוספים, ברוך ה'. גם בארץ ישראל חיו בדוחק רב, אך למרות זאת היה אוסף רבי אהרן בכל שבת את כל ילדי השכונה כדי ללמוד איתם פרקי אבות, ואשתו היתה מחלקת להם סוכריות לאחר סיום הלימוד.
גם היא היתה בלתי שגרתית. מעודי לא פגשתי מישהו שידמה לה. לא ידעה עלבון מהו, מעולם לא כעסה על איש, ואופייה היה חזק כמו פלדה.
מספר בנם, ר' בנימין יצחק:
עם שחרורו של אבא זצ"ל מהכלא הסובייטי ועלייתו ארצה, הוא לא חדל לדאוג ליהודי רוסיה. סבלו הממושך בהשגת מצות לפסח בכלל ולליל הסדר בפרט, הביא אותו ואת אמא ע"ה לפעול במסירות נפש, כדי שכל יהודי באשר הוא, שניתן לקבל את כתובתו המדוייקת ברוסיה, יזכה במצוות אכילת מצה. וכפי שהוא נהג תמיד לומר בדרשותיו כאשר ערך מגביות בבתי הכנסת ובישיבות: "במקום שיש מצה – חמץ לא ייכנס".
קרוב לעשרים שנה ניתן היה לראות את אמא ע"ה עומדת בבית הדואר המרכזי ברחוב יפו בירושלים, שם שהתה ימים רבים מבוקר ועד ערב, ממלאת טפסים, מתרוצצת אנה ואנה, הכל "לשם מצות מצווה", ללא קבלת שום אגורה אחת שחוקה כתמורה. הכל לשם שמיים, כפשוטו.
כבר כתבתי על כך, שהרב אהרן רבינוביץ הדפיס את ספרו של אביו – "בנין שלמה". בהקדמה לספר מזכיר הוא את כל הקרובים: את חמינו – הרב בנימין, את אחיו וגם אותי. על אשתו כותב הוא:
"אשתי מרת קילא ע"ה היתה ילידת רוסיה האדומה, אשר לא הלכה בתלם הקומוניסטי ולא רעתה בשדות זרים. היתה נערה יהודית-מקורית, אשר חן של חסד היה משוך עליה והיא הסכימה להיות אשה לאחד פליט. לאחר נישואינו נאסרתי מיד, וכאמור, שתיים עשרה שנה עוניתי במחנות והיא שמרה לי אמונים והתפללה לבואי. לאחר שזכינו לעלות ארצה… ונתקלתי עם ייסורי הקליטה, היא קבלה את הכל בהבנה. היא היתה אשה צדקת במלוא מובן המילה".
בסיכומו של דבר עברו על רבי אהרן ,שתיים עשרה שנה במאסרים, ובמשך כל הזמן אף לא פעם אחת חילל שבת ולא אכל טריפה. דבר שכזה אין שומעים בכל יום, ואולי לא שומעים כלל.
כאשר נישאתי לגיטא, הפך רבי אהרן לגיסי, והודיעו לי כי הוא מבקש לשלוח אליו לכלא משניות 'טהרות' וכן את ספר 'התניא'. כיצד הצלחתי לעשות זאת – לא אספר כאן, אך הוא קיבל את שני הספרים, ואת המשניות למד על פה.
אירועים רבים אירעו לרבי אהרן בכלא. הוא שהה בדולינקה, בצפון הרחוק. כאשר התקרב חג הפסח, אסף גרעיני שיבולת שועל, שנשרו ארצה כאשר האכילו את הסוסים. לאחר שהצליח לאסוף בערך מחצית הכוס, טחן את הגרעינים באבנים וקיבל קמח. הוא הגיע להסכם עם אחת המאפיות, ושם אפה מצה אחת שתספיק ל"כזית" מצה בעבור ליל הסדר הראשון. על המצה הזו שמר רבי אהרן כעל בבת עינו, ועד לסעודת החג נשא אותה עימו לכל מקום ומקום, מחשש שמא תיגנב…
בפעם אחרת אסף גם כן שיבולת שועל, הפעם לכבוד חג אחר, לא זכור לי אם היה זה שבועות או ראש השנה. בינתיים כינסו בחוץ את כל יושבי המחנה, כדי להחתימם על ניירות. על פי הנוהל המשונה שהיה נהוג במחנות הרוסיים, היו האסירים צריכים מדי פעם לחתום על ניירות, ובהם מאושר על פי איזה סעיף בחוק נאסר כל אחד מהם. היה זה ביום טוב ראשון (שחל אז ביום חמישי). רבי אהרן יצא ובידו ספל ובו שיבולת שועל. הוא עמד כך, מחזיק בידו את הספל, ובעוד כולם חותמים – המשיך לעמוד. המנהל היכה אותו על סירובו לחתום, הספל נפל מידו ותכולתו התפזרה, אך הוא לא חתם.
למחרת שוב אספו את כל האסירים והודיעו כי מי שלא חתם אתמול – יחתום מיד. אך רבי אהרן בשלו: "היום שוב חג".
"יום אחר יום?", התפלאו הרוסים.
למחרת שוב חזר על עצמו הסיפור.
"ומה היום? שוב חג?", שאלו אותו.
"היום שבת". וכך לא חתם רבי אהרן במשך שלושה ימים! ובכל זאת נותר בחיים!
בנו של הרב אהרן שומר אצלו טלית-קטן, אותה תפר אביו לעצמו במחנה. היא תפורה מהרבה רצועות ופיסות אריגים. זוכר אני כי כשלבש את הטלית הזו – מפחיד היה להסתכל עליו.
כל שנות צעירותו עברו על רבי אהרן רבינוביץ מאחורי גדר תיל… ולמעשה, כל משפחתנו עברה את 'חוויית' בית הסוהר.
(מתוך הספר 'להישאר יהודי')