יעקב א. לוסטיגמן
היה זה ביום ההילולא של מרנא החפץ חיים זצוק"ל, במלאת 90 שנה להסתלקותו. עמדנו ברחבה שלפני ישיבתו של החפץ חיים הקדוש, בטבורה של העיירה ראדין המושלגת.
הנוכחים הם חברי משלחת הרבנים שיצאה בשליחות 'דרשו' להעתיר בתפילה ובתחנונים על ציונו הקדוש של בעל ההילולא, לברכה ולהצלחתם של רבבות יהודים שקיבלו על עצמם להצטרף ללומדי 'הדף היומי בהלכה', ולעסוק דבר יום ביומו בלימוד המשנה ברורה, חיבורו הגדול של מרנא החפץ חיים. כותב השורות זכה להיות נטפל לעושי מצווה, ולהצטרף מהצד כמי שתפקידו לראות, לשמוע ולהתפלל, ולאחר מכן להעלות על הכתב את אשר ראו עיניו ואשר רחש לבו במעמד התפילה הכביר.
הגה"צ רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט"א נעמד ברחבה, אל מול הרבנים הגאונים שליט"א, ונשא דברי התעוררות והתחזקות. "לפני 90 שנה בדיוק, באותו יום מר ונמהר בו יצאה מכאן הלווייתו של הכהן הגדול מאחיו, עמד כאן סבי, הגאון הקדוש רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל, רבה של קריניקי שבפולין, וספד למרנא החפץ חיים", אמר המשגיח.
ההרגשה היתה מצמררת. כאילו אנחנו משחזרים כאן בזעיר אנפין את אותו מעמד נורא הוד ורווי יגון, כשגופו הטהור של החפץ חיים הקדוש הונח כאן ברחבה הגדולה, שעות לפני שנטמן בין רגבי אדמת בית העלמין שבפאתי העיירה. אותו בין עלמין שזכה לכלול גם את ציוניהם של כמה מגאוני אותו הדור שכיהנו כמרביצי תורה בישיבת ראדין, בהם רבינו הגרנ"ט, רבינו הגר"ש שאפ, וגאונים נוספים.
זכרו של אותו מעמד אינו מרפה, אינו מתעמעם כשחולפות השנים, ובכל פעם כשמתקרב יום ההילולא של מרנן החפץ חיים, עיר וקדיש אשר כל העולם כולו ניזון מאור תורתו הקדושה עד עצם היום הזה, עולים וצפים אותם הזיכרונות.
אין זה פלא, אם כן, שכאשר נתבקשתי להכין מאמר לעלון 'לקראת שבת', לרגל יום ההילולא ההולך ומתקרב, הבחירה הראשונה היתה הגר"ח מישקובסקי שליט"א, שאכן ניאות בשמחה ופינה מזמנו כדי לשתף אותנו בצרור סיפורים ועבדות קודש הנצורים באמתחתו, ושאת רובם שמע בעצמו מפיו של מורו ורבו הגאון רבי הלל זקס, נכדו של מרנא החפץ חיים זיע"א, בן לבתו מרת פייגא חיה זקס, בת מרנא החפץ חיים זצוק"ל. הגר"ה זקס זכה לגדול בינקותו על ברכי הסב הגדול, והיה כבן שנתיים בעת שנסתלק הסב לבית עולמו, אך למרות שלא התחנך על ידי הסב, זכה לשמוע מפי אמו עובדות וסיפורי קודש לרוב, אותם העביר ברבות השנים בחיל וברעדה לתלמידיו בישיבת חברון, ולאחר מכן גם לתלמידיו בישיבת 'כנסת הגדולה'.
המשגיח הגר"ח מישקובסקי שליט"א, היה אחד מתלמידיו הקרובים של הגר"ה זקס, והסיפורים ששמע מפי מורו ורבו אודות מרנא הח"ח, מסופרים על ידו באותו חיל ורעדה שאחזו בגר"ה זקס, כשהיה מספר אותם בעיתות רצון ובעידנא דחדוותא.
עד כאן דברי התלמיד. מכאן ולהבא דברי הרב המשגיח שליט"א:
אם לדרווין היה חפץ חיים אחד…
"מספרים שלאחר הסתלקותו של מרנא החפץ חיים, נשא רבי ירוחם ממיר דרשה בישיבה, ובה ספד לרבן של ישראל.
באותה התקופה נפוצה ברבים התיאוריה של דרווין, לפיה מוצאו של המין האנושי הוא מן הקוף חלילה. השטות הזאת השתוללה ברחבי העולם וגרמה לאנשים לכפור בתורת אמת ובאמונה שהאדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה אשר נפח בו בעצמו נשמת חיים והפכו לרוח ממללא.
היום אנחנו מסתכלים על התאוריה הזאת כעל בדיחה גרועה, אבל אז היו כאלו שהתפתו להאמין בשטות הזאת.
אמר ר' ירוחם, שדרווין אינו אשם. הוא פשוט חי בסביבתם של אנשים שעליהם בהחלט ניתן לומר שמוצאם מהקוף… זה לא כל כך מופרך. אבל אם היה לו 'חפץ חיים' אחד בסביבה שלו, בוודאי שהוא לא היה מתפתה לחשוב על שטות שכזאת, שהרי אדם שמגיע לדרגות רוחניות מופלאות שכאלו, בוודאי שאי אפשר לייחס אותו לקופים חלילה וחס. אפילו דרווין היה מבין את זה…
ובאמת יש בסיפור הזה עומק גדול, כי הרי היצר החייתי שמשותף לכל בעלי החיים ההולכים על ארבע הוא העובדה שהם עושים מה שהם רוצים. להבדיל אלף אלפי הבדלות, החפץ חיים היה ההפך הגמור, הוא עשה רק את רצון הבורא יתברך, וכנגד רצונותיו שלו.
כעין זה שמעתי על מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שפעם באה אליו אמא עם הילד שלה, ואמרה לראש הישיבה שהילד סובל ממחלת הסוכרת, אבל הוא אינו יכול להימנע מאכילת סוכריות ומיני מתיקה, וכמה שמסבירים לו שזה יזיק לבריאותו בצורה קשה, הוא לא מוכן לשמוע. לאחר שניסו כל מיני דרכים לשכנע אותו התברר שאם הוא ישמע מהראש ישיבה שהוא צריך להימנע מכך, רק אז הדברים ייכנסו ללבו והוא יקבל על עצמו באמת להיזהר מאכילת מאכלים שמסכנים את חייו.
רבי אהרן לייב ביקש שהאמא תצא מהחדר, ושאל את הילד שכבר היה כבן עשר או 11, מה הוא רוצה להיות כשהיה גדול. "אתה רוצה להיות ראש כולל? ראש ישיבה?", השיב לו הילד בשלילה. הוא אינו מסתפק בכך. הוא רוצה להיות לא פחות ולא יותר גדול בישראל, בדיוק כמו הראש ישיבה בעצמו…
אמר לו הרב שטיינמן בחביבות, "היודע אתה, בני, מה ההבדל בין תלמיד חכם ובין גדול בישראל? מה הופך את אותו תלמיד חכם ל'אדם גדול'?
העובדה שהוא יודע להתגבר על רצונותיו, ולומר לעצמו "לא". ככל שהוא יודע יותר להתגבר על רצונותיו, כך הוא אדם יותר גדול.
למה שילמת לעגלון?
מרנא החפץ חיים היה יהודי שיכלו לראות עליו בכל עת שכל עסקו הוא בעבודת ה'. הוא לא עשה שום מעשה בלי לחשוב קודם אם זה רצון ה'. הוא שעבד את עצמו בשיעבודא דאורייתא לעשות רצון הבורא בכל רגע נתון, בלי הפסק כלל וכלל.
מובא בשם רבינו הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, בהקדמת ה'קובץ שיעורים' שמרנא הח"ח אפילו כשהיה טובל את העט שלו בדיו, היה חושב על כך שזה רצון ה', ושכך הוא עובד כרגע את הקב"ה בכבודו ובעצמו. שום מעשה לא נעשה על ידו סתם כך כי כך הוא רוצה, אלא כי זהו רצון הבורא יתברך.
פעם נסע חתנו של הח"ח עם עגלה הרתומה לסוס, וכשהגיע למחוז חפצו הוציא מעות מכיסו ושילם לבעל העגלה את שכרו כפי שסיכם עמו מראש.
שאל אותו החפץ חיים, למה שילמת לו?
השיב לו החתן, מה זאת אומרת? הוא לקח אותי עד לכאן, בגלל זה שילמתי לו. החפץ חיים שב ושאל, "אבל למה שילמת לו?", והוא השיב "כי מגיע לו… הוא עשה את העבודה שלו", והחפץ חיים אינו מרפה, "אמור לי למה שילמת לו??", האיידים מתחיל להתפתל ואינו מבין את רצון השווער, "סיכמנו שאשלם לו, והוא עמד בחלק שלו בהסכם אז אני צריך לעמוד בחלק שלי…". עד שהחפץ חיים התלהב ואמר "תגיד ששילמת לו כי יש מצווה 'ביומו תתן שכרו', בגלל זה שילמת!".
כי אצל החפץ חיים באמת לא היה דבר כזה לשלם כסף סתם כי 'מגיע לו'. מי קבע שמגיע לו? התורה! התורה מצווה לשלם לו את שכר העבודה שלו, אנחנו משלמים כי כך ציוותה התורה!".
בכל דרכיו ובכל מעשיו היה לו רק שיקול אחד אם לעשות כך או אחרת. מה רצון ה'… לכן כשהוא חיבר את חיבורו הגדול ה'חפץ חיים', הוא לא חתם עליו את שמו בהתחלה. מה זה משנה מי חיבר את הספר? הרי לכל הלכה הוא מביא גם את המקור שלה, הלומדים יכולים לעיין בעצמם ולראות שאכן כל דבריו אמת וצדק ושהוא לא בדה שום דבר מלבו, למה אם כן צריך בכלל לכתוב את שם המחבר?
כך גם כשהגיע למסקנה שצריך לחבר את ה'משנה ברורה'. הוא הבין שחסר ספר הלכה עדכני, שיחבר יחד את כל הפוסקים האחרונים, ויבאר את כוונת השו"ע בכל מקום ומקום, עד שיביא את ההלכה הפסוקה למעשה. הצעד הראשון שלו היה לפנות לכמה מגדולי אותו הדור, ולבקש מהם שיחברו חיבור כזה, כדי לענות על הצורך. הם השיבו לו 'קריינא דאיגרתא איהו להווי פרוונקא', וכשראה שאין מישהו אחר שמתכוון לעשות את זה, עמד והשקיע 25 שנים מחייו כדי לחבר את ה'משנה ברורה'.
כך גם כל שאר הספרים שחיבר, הוא חיבר אותם לאחר שראה שיש בזה צורך לכלל. היו רבים מבחורי ישראל שגויסו בעל כרחם לצבא הרוסי, ושם לא היו להם תנאים שאפשרו להם להשיג בכל מקום אוכל כשר וכדו', עמד החפץ חיים וכתב להם את הספר 'מחנה ישראל', בנוסף על הפעולות הגשמיות שעשה כדי לייסד מטבחים בסמוך לבסיסי הצבא כדי שיבשלו בהם אוכל כשר עבור החיילים היהודים.
החפץ חיים היה מהפכן. הוא שינה סדרי עולם.
רצוני להיות כמו החפץ חיים!
הגר"י סגל ממנצ'סטר היה מוסר את נפשו כדי להפיץ את לימוד ה'חפץ חיים' ולהפכו לנחלת הכלל. הוא היה זה שחיבר את הלוח היומי, וייסד את הרעיון של לימוד חפץ חיים קבוע באופן מחזורי, מה שהוכיח את עצמו ועד היום רבים מאוד לומדים לפי סדר זה וזוכים לבוא לחיי עולם הבא בזכותו.
הרב סגל היה ראש ישיבה חשוב, הוא היה גאון גדול ומרביץ תורה בעל שם. שאלו אותו תלמידיו, מה ראה להתעסק כל כך עם החפץ חיים. הרי העניין הזה של לעורר את הרבים ללימוד החפץ חיים ושמירת הלשון אמור להיות יותר החלק של המשגיחים. מה לראש ישיבה ולעיסוק בעניינים אלו?
השיב להם הרב סגל שבצעירותו, כשעמד על דעתו, הבין אל נכון שכדי להיות אדם גדול, הוא חייב לקבוע לעצמו מודל לחיקוי. דמות של אדם גדול שכמוהו הוא רוצה להיות. באותו הזמן היה החפץ חיים, הגדול שכולם העריצו וכולם דיברו עליו ביראת כבוד, ולכן החליט הרב סגל שהוא רוצה להיות כמו החפץ חיים.
לאחר מכן התבונן בעצמו ועשה חשבון שהחפץ חיים הוא הרי היה איש אשכולות. הוא חיבר ספרי מוסר, ספרי הלכה, הוא עורר בעניין של שמירת השבת ובעניין של שמירת הלשון. הוא הדפיס ספרים וכיתת את רגליו כדי למכור אותם. אבל מה הוא הדבר העיקרי אצל החפץ חיים, מה צריך להציב לפני הכל, מהו השיא בפעילותו הכבירה של גאון עולם וצדיק מופלא שכזה?
"חשבתי והפכתי בדבר", אמר הרב סגל, "ולבסוף הבנתי שאם החפץ חיים זכה לפרסום רק בזכות הספר הזה, ושמו נקרא עליו, למרות שלאחר מכן הוא חיבר את המשנה ברורה שהיום איש אינו זז בלעדיו, ברור אם כן שזהו הדגש העיקרי באישיותו, וזה מה שאני צריך לעסוק בו כדי להיות כמו החפץ חיים".
ואכן, בנושא הזה של שמירת הלשון החפץ חיים חולל מהפכה אדירה. זה היה תחום פרוץ, וההלכות בנושא זה מעולם לא רוכזו יחד. מקום הניחו לו הראשונים להתגדר בו, לא הרמב"ם ולא השו"ע ולא אף מחבר אחד מכל ספרי ההלכה אשר עליהם מושתת עם ישראל, כל אלו לא עסקו בהלכות שמירת הלשון בהרחבה הנדרשת, והחפץ חיים אכן קיבל על עצמו את המלאכה וחולל כאמור מהפכה אדירה.
עד היום המהפכה הזאת עדיין מתחוללת. ראו כמה יהודים מקפידים להימנע מדיבורי לשון הרע. כמה מקפידים שלא לשמוע לשון הרע. כמה לומדים בקביעות ב'חפץ חיים', וב'שמירת הלשון', הן גברים והן נשים, בחורי ישיבות וגם תלמידות סמינרים. המהפכה הלכה והתפשטה אט אט, זה לקח שנים ארוכות, אבל היום אנחנו רואים את התוצאות המדהימות.
רק מזה לבד אנחנו יכולים להבין מעט מזעיר מגודל שגב קדושתו של מרנא החפץ חיים, אם מן השמים זיכו אותו שהוא היה זה שזכה להעמיד על תילו מקצוע שלם בהלכה, חלק ההלכה של שמירת הלשון, בוודאי שמדובר באדם גדול מאוד שאין לנו השגה בגדולתו המופלאה.
כשחושבים על מה שהחפץ חיים הספיק לעשות בימי חייו, מגלים דבר מדהים. הוא הקים ישיבה בראדין ועמד בראשה. הוא היה ה'משנה ברורה', הוא היה ה'חפץ חיים', הוא הדפיס את ספריו בעצמו, מכר אותם בנדודים אינסופיים בין הערים והעיירות, כתב עשרות ספרים. איך הוא הספיק כל כך הרבה?
זה מה שאומר רבי ישמעאל ב'אבות': "הלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד שלמור ולעשות".
ויזכרו לטוב 'דרשו' שזכו לעשות אוזניים לתורה ולחבר ביאורים ומוספים לספר 'חפץ חיים' בדיוק כמו ל'משנה ברורה', למען ידעו לדורות שאין זה ספר מוסר אלא ספר גמור של הלכה. ושיהיה לנו קצת מושגים כמה החפץ חיים השקיע כוחות בספר זה, מסופר שכאשר הוא למד עם בנו לצורך כתיבת המשנה ברורה בכזה היקף עצום ועומק מופלא, שאלו הבן, "מי ידע כמה השקעת כדי לכתוב כמה שורות", וענה לו "מי צריך לדעת? עושים דברים לכבוד שמים, ושם יודעים הכל".
תקיעת שופר מהודרת
כבר אמרו גדולי עולם, שכנראה משמים סיבבו שיום ההילולא של מרנא החפץ חיים יוצא בכ"ד אלול, בימים שבהם כבר אומרים סליחות בדרך כלל, בשבוע שלפני ראש השנה. המסר שאנחנו אמורים ללמוד מזה הוא שההכנה הטובה ביותר ליום הדין היא על ידי התחזקות בענייני שמירת הלשון, שזה היה מפעל חייו העיקרי של מרנא החפץ חיים זיע"א.
זכיתי ללמוד תורה מפי נכדו, הגאון רבי הלל זקס, בישיבת 'חברון' שבראשה הוא עמד. הוא היה אומר בשם הסבא החפץ חיים, שרבינו יונה אומר ב'שערי תושבה' שיש הרבה עצות כדי לזכות ביום הדין ואחת העצות הטובות היא להיות 'מעביר על מידותיו' וממילא מעבירין על כל פשעיו.
ואמר על זה החפץ חיים, שלכאורה יש עצה מופלאה מהכל: אחד שנזהר מלדבר לשון הרע ואינו מוכן לשמוע, הרי מדין 'מדה כנגד מדה' גם כאשר המקטרג רוצה לדבר בגנותו, בי"ד של מעלה לא מוכן לשמוע כלל, מה שאין כן בשאר העצות בית דין של מעלה שומע את המקטרג, רק שמהפך בזכותו וכגון המעביר על מדותיו וכו'.
אבל יש כאן דבר נוסף שכדאי לזכור כשבאים ליום הדין. מרן הגרי"ז מבריסק היה מאוד מהדר במצוות ומקפיד לצאת ידי חובת כל הדעות לכתחילה שבלכתחילה כידוע.
היה לו בעל תוקע ביום הדין, שהיה תוקע מצוין כדת וכדין, אבל היו אנשים שיכלו לתקוע טוב יותר ממנו, בצורה יותר מהודרת, ובכל זאת הרב מבריסק העדיף את הבעל תוקע הזה ולא הסכים להחליף אותו.
שאלו אותו, ילמדנו רבינו, מה ראית להסתפק בבעל תוקע זה למרות שיש טובים ממנו לכאורה, בזמן שבכל המצוות מהדר הרב אחרי הטוב ביותר?
השיב להם ה'בריקסער רב', שבמצוות שופר יש הידור מיוחד – היות והתקיעה היא בפה – יש להדר שהתקיעה תצא מפה קדוש וטהור, פה שאינו מדבר לשון הרע, שאינו משקר, והבעל תוקע הזה יש לו את ההידור הזה שהוא מאוד מאוד נזהר בדיבור שלו. ההידור הזה, אמר ה'בריסקער רב', חשוב יותר מההידורים האחרים שאנחנו יכולים להרוויח מבעלי התוקעים האחרים.
לכן כשבאים ליום הדין אנחנו להשתדל שיהיה לנו פה קדוש, שהתפילות ובתקיעות של ראש השנה ועשרת ימי תושבה יבואו מפה נקי וטהור שאינו מדבר לשון הרע.
"החפץ חיים לא יחיה לעולם"
אנחנו נמצאים היום קרוב ל-100 שנה לאחר פטירתו של החפץ חיים. אני רוצה לומר כאן דבר שאולי יהיו כאלו שיגידו שהוא לא היה ולא נברא, אבל שמעתי אותו מפיו של אחד מבכירי תלמידיו של הגאון רבי חיים יצחק חייקין זצ"ל, בישיבת אקס לה בן שבצרפת.
פעם הגיע הרב חייקין לישיבה כדי למסור שיחה, וגילה שרוב הבחורים אינם נמצאים בבית המדרש. הם היו עסוקים כל אחד בענייניו, ואולי חשבו שזה לא יהיה נורא אם יפסידו שמיעתה של שיחה אחת מפי הרב.
קרא הרב חייקין לאותו תלמיד שסיפר לי את המעשה ואמר לו: "צא ואמור להם לבחורים שהרב חייקין אמר כך. בצעירותי זכיתי ללמוד בישיבת ראדין, ולשמוע את דרשותיו של מרנא החפץ חיים. באחת הפעמים נכנס החפץ חיים להיכל הישיבה לומר שיחה, ולא היו מספיק בחורים. רבי ומורי קרא לי אליו ואמר לי: "גיי זאג זיי אז דער חפץ חיים לעבט נישט אייביק" – צא ואמור להם שהחפץ חיים לא יחיה לעולם. שינצלו את הזמן שהחפץ חיים עוד חי כדי לשמוע שיחות מפיו. אף אתה אמור להם שהרב חייקין אינו חי לעולם…
האמת שאסור לחלוק על החפץ חיים, אבל בוודאי שהוא כן חי לעולם… תחפשו בכל קצווי תבל, יש בית יהודי שאין בו 'משנה ברורה'? יש בית שאין בו ספר 'חפץ חיים'? 'שמירת הלשון'? בוודאי שהוא חי לעולם.
האם יש בית שאין בו את הספרים אודות החפץ חיים? אם הספר 'החפץ חיים' של הרב ישר, או הספר 'מאיר עיני ישראל' של הרב נשרי, שאגב עשו עבודת קודש והוציאו מתחת ידיהם יצירות פאר שמתארות בצורה כל כך חיה וצורבת בבשר החי, את דמותו הפלאית של מרנא החפץ חיים זיע"א.
החפץ חיים לא מת. הוא ממשיך לחיות אתנו ועצתו אמונה עד עצם היום הזה. מה שהוא אמר ויצא מפיו או מקולמוסו, קדש לשעתו וקדש לעתיד לבוא.
אבל מה אנחנו צריכים ללמוד מהסיפור הזה? דור דור ודורשיו. כשהחפץ חיים היה חי, כולם ידעו שהוא איש קדוש מאוד, בוודאי תלמידי ישיבת ראדין שהגיעו ממרחקים כדי ללמוד אצלו. ובכל זאת הם לא השכילו לנצל ממש כל רגע במחיצתו. הם חשבו שיש להם עוד זמן, יהיו עוד הזדמנויות לשמוע אותו ולבקש תורה מפיו. אבל החפץ חיים לעבט נישט אייביק. צריך לדעת לנצל כל רגע.
אף אנו בדורנו זה, יש לנו צדיקים גדולים, קדושים וטהורים, גאוני עולם ומצוקי ארץ, ארזי הלבנון אדירי התורה שאנחנו צריכים לנצל כל רגע במחיצתם. לשמוע אותם, לציית לדבריהם, לבקש עצה מפיהם, להתברך על ידם ולנצל כל הזדמנות כדי לראות אותם ולשמוע אותם, כי גם הם לא יחיו לעולם, ובמקום לבכות אחר כך ולומר חבל על דאבדין, החכם עיניו בראשו ומנצל את האפשרות לחזות בצדיקי וגדולי הדור בעודם חיים עמנו לאורך ימים ושנים.
(המשך בשבוע הבא אי"ה)