אני רוצה אותך למשלוח מנות, אמרתי. "אותי? מה זאת אומרת?" לא הבין דנו. "זאת אומרת שאתה המשלוח מנות שלי לפורים. הגוף והנפש שלך הם שתי מנות שאתה נותן לי לכבוד חג הפורים. עשינו עסק?" "כן", ענה דנו בבושה, והציבור מחזק את ידיו בשאגות עידוד, "דנו! דנו! דנו!

"ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" (כ"ז, כ')

התלבטתי באיזה נושא לכתוב השבוע, משהו על פרשת תצוה, או עניין מחיית עמלק, או אולי על ענייני פורים. ובעוד אנוכי מתלבט, נקרה לידי ספרו של רב מגדל העמק, הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א, ובו מצאתי שני סיפורים מיוחדים גם על הפרשה, וגם על ענייני פורים.

הנה לפניכם מתוך הספר 'אור השבת':

ישראל קניג, שהיה ממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים במשך 26 שנה הגיע לביתי במגדל העמק בשעת ערב מאוחרת לפגישה חשובה בנושא שאליו הייתי קרוב.

בתחילת ביקורנו שוחחנו מעט בענייני יהדות ומסורת. קניג, איש יקר בעל לב יהודי חם, שעבר את מוראות מלחמת העולם, העלה על נס את עניין נצח ישראל לא ישקר, שלו אנו עדים בדורנו כבכל הדורות. חרף כל הגלויות שעבר והיותו מפוזר ומפורד שמר עם ישראל על זהותו הרבה יותר מאשר לאומים אחרים ששלטו שלטון ללא מצרים על מדינות ואימפריות גדולות.

מדי דברנו אמרתי לפניו חידוש מעניין. בתורתינו הקדושה מסופר שה' יתברך אמר למשה רבינו: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד… חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל.

לכאורה מעורר דבר זה בלבנו פליאה גדולה. גלוי וידוע לפני קורא הדורות שבית המקדש עתיד להיחרב, וכבר כתוב בתורה (ויקרא כו, לא):והשימותי את מקדשיכם- שיהיה חורבן בית המקדש. אם כן, כיצד אומר הכתוב "חקת עולם לדורותם?"

מבאר האלשיך הקדוש כי אכן בית המקדש נחרב בעוונותינו והמנורה הטהורה אינה עמנו עוד, אבל הרוחניות שלה אינה בטלה לעולם, ורישומה קיים לנצח. אותם נרות, שדלקו בבית המקדש, לא כבה אורם, כי נר מצוה ותורה אור. האור של התורה ולומדיה לא יפסק ולא ייבטל, אלא ימשיך להשפיע ולהאיר לדורי דורות, כמו שכתוב בתורה: חוקת עולם לדורותם. יש חורבן אבל האור של הנרות לא כבה; האור הרוחני נשאר לדורות.

הוא הסכים עמי בכל מילה, וחזרנו לעסוק במטרת הפגישה, שלה נועדנו ונפגשנו, אל תוך הלילה.

מעט לאחר חצות ליל, עם סיום הפגישה החשובה, הצעתי לאורחי הנכבד לרדת ולבקר בישיבה,  לראות במו עיניו את המחזה המרנין והנפלא, ולהיווכח כיצד גם בשעות אלו של הלילה יושבים בחורים ולומדים תורה בהתמדה ובמתיקות. הוא לא האמין: "עכשיו? בכזו שעה?" "בוא, לא תפסיד", השבתי לו.

הוא הסכים. נסענו לעבר הקמפוס החינוכי. מרחוק יכולנו לראות את בית המדרש מאיר באור יקרות, לילה כיום יאיר. נכנסנו וראינו קבוצת בחורים שקועים בליבון סוגיה ומתנצחים זה עם זה בהלכה.

עיניו של קניג צדו את אחד הבחורים, שישב בירכתי בית המדרש ושקע כולו בעיון מעמיק בספר. הוא ניגש לעברו ורכן מעליו לראות באיזה ספר לומד הבחור בשעה כה מאוחרת בריכוז מלא.

בעודו עומד שם ומתבונן ארוכות בנער, שלא התיק את עיניו מהספר ולא הרים ראשו, נתקף קניג בהתרגשות עצומה, ופרץ של דמעות החל זולג מעיניו. התפלאתי לראותו במצב שכזה. מה אירע פתאום ומה פשר ההתפרצות הרגשית? ניגשתי אליו והנחתי יד מרגיעה על כתפיו.

לפתע ניעור הבחור כמתוך חלום וקם להושיט לנו יד. "מי אתה ? מה שמך?" שאל קניג הנרגש את הבחור הצעיר. "שמי ירוחם כהן ואני גר בנתניה". "בן כמה אתה, ומה מוצאך?" המשיך קניג לחקור. הבחור לא איבד עשתונותיו וענה: "הורי באו ממרוקו ואני בן 14, שמח ללמוד בישיבת מגדל אור".

אור ניצת בעיני קניג. הוא ביקש מהבחור לשוב לתלמודו ואז אמר לי: "הרב גרוסמן, האם אתה מבין את המשמעות של מה שרואות עינינו? בחור צעיר לומד ומתייגע בשעות הלילה הקטנות בספר של הרבי מפיאסצנא!

"כשראיתי את הבחור הצעיר", התייפח קניג , "שקוע כל כולו בספר חובת התלמידים של רבי קלונימוס קלמן מפיאסצנא, לא יכולתי לעצור בעצמי. באותו רגע עלו מחשבות והרהורים בליבי: הנה היו בישראל מנהיגים גדולים ואישים ידועים, מעצבי הדור, וכולם שכחו אותם ולא זכרו את שמם ופועלם.

"ואילו כאן, במגדל העמק הצפונית ", המשיך קניג, "כשמחוגי השעון מורים כבר על אחרי חצות הליל, יושב לו בחור צעיר בן 14, יוצא מרוקו, ולומד בספר של הרבי מפיאסצנא, שנהרג בשואה. מי היה מאמין שדבר כזה יכול היה להתרחש?"

באחת חזר קניג לבית אבא ואמא בשואה האיומה, שכילתה שישה מיליון מאחינו בית ישראל. הוא שב והתרפק על בית סבא, ונתן דרור לבכיו ולדמעותיו שזלגו על לחיו. "האם בשעת כתיבת דברי התורה העלה הרבי מפיאסצנא על דעתו, שאחרי כל כך הרבה שנים יישב כאן ילד מבית שבור ויהגה בספרו בתוך הליל? הרי זה פלא פלאות", ייבב בהתרגשות.

"ישראל יקירי", אמרתי לו, "התזכור מה שוחחנו בבית לפני שעה קלה? בית המקדש חרב, פולין היהודית חרבה, המנורה נגנזה, צדיקיה הועלו באש ה'- והנרות ממשיכים לרצד. התורה שלהם, נר מצוה ותורה אור, ממשיכה לבעור ולהילמד בכל רגע ורגע בכל מקום על פני העולם".

המשכתי ואמרתי: "  זה 'הנר המערבי', שעליו אמרו חכמינו ז"ל שנגנז בעודו דולק. הוא ממשיך לדלוק, וידלק לעד ולנצח נצחים. כך מקובלנו וכך אנו מאמינים". קניג ניגב את עיניו הלחות ויצא מהיכל בית המדרש, פיו מנגן את השיר ששרו אבותיו ואבותינו בלכתם אלי גרדום באירופה הדוויה באמונה ובלב שלם: "אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין, באמונה ש-ל-י-מ-ה…"

והנה לפניכם הסיפור השני המרתק:

משלוח מנות מהודר

הוא היה תלמיד חביב ומצטיין. "דנו", קראנו לו בחביבות. תווי פניו העידו על עדינות נפשו. ידענו כי הרקע המשפחתי שלו  קשה, ושהוא נושא עמו מטען לא קל. צוות המוסדות העניק לו בכל ימי לימודו ב"מגדל אור" את החום והאהבה שלהם היה זקוק.

כשהגיע לגיל 13, חגגנו עמו בר­- מצווה. הענקתי לו זוג תפילין וייחלתי להצלחתו, ברם אחיו התעקשו שהוא יחזור הביתה וילמד קרוב לבית. חששתי מאד מכך, אבל לא היתה לנו ברירה. דנו חזר הביתה ועם הזמן הפך לנער שוליים, התחבר לילדים מסוכנים באזור והתדרדר רוחנית ומוסרית.

נשאתי עמי כל הימים כאב לב על שדנו עזב את דרך התורה. הוא, שכבר הכיר את בוראו ולמד בחשק רב ובהצטיינות, עזב באר מים חיים לטובת בורות נשברים.

ואז הוא קפץ לביקור מחזור. היה זה בפורים. קראו לו והוא בא. החגיגה היתה גדולה, קראו מגילת אסתר ברוב עם, אחר כך חולקו משלוחי מנות ונערכה סעודה גדולה, שיר ושבח, הודעה והלל לקב"ה. הבוגרים נעמדו לרקוד עד דלא ידע, והאווירה נהיתה פורימית ושמחה.

לפתע, בין מאות התלמידים, הבחנתי בו. רצתי אליו וביקשתי שיעלה עמי על הבמה. תחילה סירב, אך אחר כך עלה לבמה, ואמרתי לו, "דנו היקר, תלמידנו האהוב, אני רוצה ממך משלוח מנות. תיתן לי?" "בודאי", כבוד הרב, "אני חייב לך הכרת הטוב". "אז בבקשה", עניתי, "אני רוצה אותך למשלוח מנות". "אותי? מה זאת אומרת?" לא הבין דנו. "זאת אומרת שאתה המשלוח מנות שלי לפורים. הגוף והנפש שלך הם שתי מנות שאתה נותן לי לכבוד חג הפורים. עשינו עסק?"  "כן", ענה דנו בבושה, והציבור מחזק את ידיו בשאגות עידוד, "דנו! דנו! דנו! והוא נשאר שם. עד עצם היום הזה.

היום משמש הרב דניאל כר"מ ומחנך במוסדות "מגדל אור", ומפיץ תורה ויהדות בלב הנערים הרבים. בכל ליל פורים, לאחר קריאת המגילה, הוא עולה על הבמה ומספר את נס הפורים הפרטי שלו.

את סיום הסיפור שמעתי בשנה שעברה לראשונה:

"חזרתי הביתה", סיפר הרב דניאל, "ואמרתי לבני המשפחה  'אני חוזר למגדל אור'. הם הסתכלו עלי בתימהון, 'מה יש לך? סופסוף עזבת אותם. מה אתה חוזר?' "אני משלוח מנות של הרב", סיפר להם דניאל. "מה זאת אומרת?"

"הבטחתי את עצמי משלוח מנות לרב גרוסמן", ענה דניאל.

המשפחה, שהיתה שומרת מסורת והקפידה על חגים, לא ידעה איך לעכל זאת, אבל ברירה לא עמדה בפניה. הבן שלהם משלוח מנות של הרב גרוסמן! " טוב לך", קבעה האם.

והוא כאן. המאור שבתורה החזירו למוטב. ולא זו בלבד, אלא בכל שנה הוא מקפיד להביא עוד ועוד משלוחי מנות שכאלו לעם ישראל.

לתגובות והערות:  [email protected]