"אני נמצא כאן עם שלושה מילדיי", מספר לי היהודי המבוגר, "הנה, אתה רואה? שם… בשורה 21… אל תשאל איך הצלחתי להשיג ארבעה כרטיסים כי אני עצמי באמת השגתי רק אחד…"

עיניים בורקות. זה היה הדבר החזק ביותר שתפס את תשומת לבי באותם רגעים גדולים ומרגשים. לא היו אלו עיניו של אדם אחד בלבד, אלא של כל אותם עשרות אנשים שעמדו ברדיוס של כעשרה מטרים מסביבי.

תנאי הראות ששררו באולם החשוך למחצה, לא אפשרו לי להבחין מה מתחולל ברדיוס הרחב יותר, אבל לבי אמר לי שתמונת המצב שם זהה לחלוטין לזו שבסביבתי הקרובה.

מדוע בורקות העיניים?

סיבות רבות לדבר. אולי היה זה בגלל השירה הסוחפת שהרקידה את הסביבה כולה וסחפה את כולנו אל על… אולי היה זה הקדיש הגדול שנאמר בבהירות וברהיטות על ידי יתומיו הצדיקים של אותו בן עליה מבכירי חתני 'קנין ש"ס', הגאון רבי אהרן אייזנבלט, אשר נסתלק בחטף בשלהי חודש ניסן תשע"ט, לאחר שסיים להתכונן למבחן הגדול בו אמור היה להיבחן כמעט על הש"ס כולו, עם התוס'.

ואולי היתה זו התרגשות כללית, של כולנו, על כך שזכינו זה עתה לחוות את הרגעים הנשגבים הללו, הרגעים בהם נערך הסיום הראשון מבין שרשרת סיומי הש"ס שייערכו בשבועיים הקרובים ברחבי העולם כולו…

אולי…

ואולי… אולי כל הסיבות הללו ביחד הציפו את הלב והביאו אותו לרמת התרגשות כזאת, החוצה את גבול העפעפיים, וזולגת לה יד עם הדמעות המתגלגלות על הלחיים…

יריית הפתיחה נשמעה, הסיום הראשון יצא לדרך. כ"ק מרן אדמו"ר מערלוי, התרגש מאוד באמירת הסיום וההדרן, וסחף אתו את אלפי הנוכחים במעמד המרומם והנשגב.

התזמורת בהרכב של עשרות כלי מיתר ונשיפה הרקידה את הקהל בצלילים עולזים ותוססים, בעלי המנגן היטיבו לכבד מגרונם את התורה ולומדיה, המקהלות השונות השתלבו יד לכדי יצירת מוזיקלית שאין דומה לה, ומעל הכל מרנן ורבנן אדירי התורה וגדולי החסידות השרו רוח של קדושה על הנוכחים.

כל אחד ואחד ממשתתפי הסיום הרגיש כי רחב לבו כאולם, לקלוט אל תוכו את ההתרגשות האדירה, לבטש את עצמו בקול של תוכחה עצמית המלקה את בתי המסתור שבעומק הנפש בשאלה הנוקבת ויורדת עד לתהומות העמוקים ביותר בנשמתו: "קבעת עתים לתורה?" מהדהדת אותה שאלה נצחית בתוככי לבבו, "ואם קבעת, האם היטבת לנצל את העתים הללו לימוד רצוף? האם השקעת את כל כולך בתורה בעתותיך אשר קבעת בהן לעבוד את בוראך?".

מנת חיזוק נוספת

ואותו לב ענק, מסוגל להכיל לא רק את אותה דרישה עצמית, אלא גם ובעיקר את ההתחזקות והקבלה לעתיד, מכאן ולהבא: בוודאי שאעשה כל מאמץ כדי שבעוד שבע וחצי שנים, אוכל לעמוד כאן ולהשיב תשובה חיובית יותר לשאלות הנוקבות והיורדות אל שורשיה העמוקים של הנפש, מרעידים אותה ומרטיטים את נימיה, עד האחרון שבהם.

"אתה לא מבין איזה מאמץ אדיר עשיתי כדי להשיג כרטיס לאירוע המיוחד הזה", מספר לי אחד ממשתתפי המעמד, הרב אליהו שפיצר, כשהוא עדיין מתנשף לאחר שרקד בכל עוז לכבודה של תורה…

איך הוא רקד, בוודאי תשאלו, הרי מי שמכיר את האולם הגדול בבנייני האומה יודע שאולם מדורג הוא, ואין בו רחבת ריקודים כלל וכלל.

אלא שכשמדובר בשמחת התורה, מסתבר שמדרגות אינן מכשול בפני השמחה המתפרצת, והחוסר ברחבת הריקודים אינו פקטור כלל וכלל לבחינת העובדות. הנה כי כן, עובדה היא שאנשים רבים הצליחו למצוא לעצמם מקום לרקוד בו, ואפילו מעגלים קמו והיו שם, בין המדרגות, במעברים הצרים, ובכל מקום אפשרי.

"לפני שבע וחצי שנים", מוסיף ר' אליהו, "השתתפתי במעמד הסיום הגדול של 'דרשו' ב'יד אליהו'. אני זוכר את רבינו הגר"ש ואזנר שעמד שם ושיבח את 'דרשו' על מפעלותיו הכבירים, ואת לומדי 'הדף היומי' שסיימו אז את המחזור הי"ב. אני זוכר את מרן הגראי"ל שטיינמן ואת פניו המאירות, את כל גדולי ישראל שנכחו שם והרעיפו שבחים נפלאים כל כך על לומדי 'הדף היומי' וביתר שאת על אלו מביניהם שגם וזרים על תלמודם ואף מעמידים את ידיעותיהם בכור המבחן.

"באותם רגעים נשגבים גמלה בלבי ההחלטה להצטרף למעגל הלומדים, והפעם להתחיל ולסיים את הש"ס כולו, ולהיבחן עליו.

"לא אכחד ממך, זה לא היה קל. היו תקופות שזה אפילו היה קשה מאוד. כמעט נשברתי, אבל בכל פעם כשהרגשתי שהשבירה מתקרבת, העליתי לנגד עיני את דמותם המאירה של ענקי הדור שהשתתפו שם באותו המעמד, ושאבתי חיזוק מהתמונה המיוחדת הזאת שנחרטה לעד בזיכרוני.

"עכשיו הגעתי לכאן", מסיים ר' אליהו, "לא רק כדי לחגוג את הסיום, אלא בעיקר כדי לקבל מנה נוספת של חיזוק, כדי שיהיה לי כח להחזיק מעמד שבע וחצי שנים נוספות".

את השיחה הקצרה אנחנו מסיימים כשהגאון רבי משה הלל הירש שליט"א, מתחיל לשאת מדברותיו, ועוסק בעניני דיומא, ובמסירות הנפש המיוחדת של המכבים, אשר כמוה יש בכל דור ודור על ידי יחידים שקמים ועושים מעשה כדי לסייע לדור כולו, כמו ארגון 'דרשו' שקם ועשה מעשה להעמדת לימוד 'הדף היומי' על תלו, מתוך חזרה ושינון, דבר שלא היה קודם לכן בהיקפים גדולים כל כך.

הברכה המיוחדת…

ראש ישיבת מיר הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל נעמד להתחיל את הש"ס, ובכך הוא נותן את האות למאות אלפי יהודים בכל רחבי העולם, שבעקבותיו יתחילו גם הם ללמוד את הש"ס במסגרת המחזור הי"ד של 'הדף היומי'.

הלב רוטט מהתרגשות, משק כנפי ההיסטוריה נשמע בחלל האולם. הכל דרוכים למוצא פיו של ראש ישיבת מיר: "מאימתי קורין את שמע"…

גדולי התורה החסידות יוצאים מהאולם לקול צלילי התזמורת המלווה אותם בשירה לכבודה של תורה, הקהל כולו עומד על רגליו, וזאת עבורי הזדמנות טובה לנסות ולדוג מרואיין נוסף שיספר לי קצת על ההרגשה שהוא חווה ברגעים אלו:

"אני נמצא כאן עם שלושה מילדיי", מספר לי היהודי המבוגר שתפסתי בסיעתא דשמיא, "הנה, אתה רואה? שם… בשורה 21… אל תשאל איך הצלחתי להשיג ארבעה כרטיסים כי אני עצמי באמת השגתי רק אחד. שלושת הילדים שלי, קיבלו כל אחד כרטיס בזכות עצמו, הם כולם נבחנים ב'דרשו', ולכן אני גם לא אגיד לך מה שמי, כדי שלא יהיה עין הרע… אתה יודע איזו שמחה מציפה אותי עכשיו? שלושה ילדים מסיימים את הש"ס. בן כמה אתה? הילד שלך גם מתחיל ללמוד את הש"ס? אני מברך אותך ביום שמחתי שתזכה גם אתה שהוא יסיים את הש"ס פעם אחר פעם, ובעזרת ה' יצטרפו אליו גם אחיו הקטנים, ובעוד 20 שנה תעמוד גם אתה במעמד סיום הש"ס כחתן בין חתנים, עם כל ילדיך המסיימים את הש"ס".

את האמת… הברכה הזאת ריגשה אותי כל כך שנותרתי עם פה פעור ולא הספקתי לשאול אותו את כל השאלות שהכנתי מראש  כדי לשאול את המרואיינים שלי. בכל מקרה לא נשאר לנו זמן לנהל שיחה, כי האירוע ממשיך במלוא הקצב, ומי שעוצר בצד כדי לשוחח לרגע קט, מחמיץ את ההמשך… עם כזאת השקעה וכזאת הפקה מיוחדת במינה, אף אחד אינו מוכן להפסיד את החלק הבא.