כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלוקיך בכל מעשיך טו, י
מפורסם בשם מרן ה'חזון איש' שאמר, כי עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל היא חיי החרדים ופרנסתם כאן בארץ הקודש. בעשרות השנים האחרונות חיי האברכים הוא נס כפול, ונישואי ילדיהם בכפל כפליים.
הכל משקיעים מאמצים, לא יושבים בחיבוק ידיים, אלא מתאמצים להשגת פרנסה לחיתון הילדים, להלוואות וסיוע, עושים השתדלות. אבל השתדלות זו אין בכוחה להשיג את המטרה, תפקידה רק להעלים את הנס הגדול של השכינה השורה בישראל.
כי הנה האברכים שורדים את פרנסתם תחת מעטה נס ופלא. כי ניהול העולם החרדי, ובפרט אברכי התורה בארץ הקודש, מעורפל בעלטה תחת הנס של מי שפותח את ידיו ומשביע לכל חי רצון.
לא יאמינו לי
"אני יכול לכתוב ספר עב כרס על דרכי השגחה פרטית כיצד הקדוש־ברוך־הוא שלח לי ממון לפני כל חתונת אחד מילדיי, והסיבה שאינני כותב, כי אנשים לא יאמינו, ילעגו על הסיפורים, יחשבו כי אני מדומיין או חלילה שקרן. אבל באמת הכל ניסים גלויים, לא כדרך הטבע" – דברי ר' בן־ציון פלמן זצ"ל. ואלה אינם דווקא דבריו, אלא דבריהם של כל 'אוכלי המן' בדור עקבתא דמשיחא, אלא שבעובדות הבאות ר' בן־ציון יהיה בסך הכל לפה ל'אוכלי המן'.
"ביום שמחת ה'ווארט' לבני הראשון לא היה לי כסף לנסיעה לירושלים לבית המחותנים החדשים. לוויתי כסף לנסיעות, ובאירוסין, כאשר חתמו על מקום מגורים, שלח הקדוש־ברוך־הוא את הכסף בדרך נסית. כך התחלתי את נישואי הילדים. המשכתי. עד שסיימתי…".
האם היה לכם משהו בבנק, או חסכון אחר? נשאלה השאלה.
"לא. לא הייתה לי מאומה. מלבד העזרה של הקדוש־ברוך־הוא". בהזדמנות אמר: "תדעו כי הקדוש־ברוך־הוא עוזר למי שיש לו מידת הביטחון".
הרב פלמן לא היה מסוגל לדבר על עצמו, שתקן שבשתקנים, אבל בנושא נישואי הילדים הוא הרי לא דיבר על עצמו אלא על הקדוש־ברוך־הוא, ולכן פתח לפעמים את סגור פיו כדי ללמד אמונה ל'קטני אמנה' שהעולם שואלים אותו בתמיהה כיצד מחתנים ילדים עם עמל התורה? וכיצד חיתנת?
עול גדול – עול תורה
ביום מן הימים, כשנתיים לאחר החתונה של הילד האחרון, ישב ר' בן־ציון בביתו ואחד מידידיו מבני גילו נכנס. אמר לו ר' בן־ציון: "היום הוא לדידי יום גדול. כי ברוך ה' הבוקר סיימתי את החובות שלנו מחתונות הילדים". הוא הגביה עיניו לשמים, האדימו פניו ודיבר רבות על אמונה ובטחון בקדוש־ברוך־הוא המחיה את כולם ומלכותו בכל משלה, הרחיב בעיקר על־פי מה שאמרו חז"ל "כל הלומד תורה לשמה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". וסיים: "אכן יש להשתדל כדי לחתן את הילדים, אבל ההשתדלות העיקרית והאמתית היא ללמוד – שכל העול יהיה בתורה, ובכך יש את ההבטחה ש'מעבירים ממנו עול מלכות ודרך ארץ', ומי שעמל ויגע בתורה לשמה ייווכח בחוש כיצד כל הדברים יישכחו ממנו.
כך קיים ר' בן־ציון בעצמו לקראת נישואי הילדים – להסתופף תחת המטרייה של עול תורה "כשור לעול וכחמור למשא".
והוא מיאן לעזוב את ספסל הלימודים בכולל. הוא היה סבור שה' יושיע אותו אם יישאר ליד הסטנדר. הקצרה יד ה' להושיע?! "אדרבה, בגלל שאשאר ליד הסטנדר ובשקידה יעזור לי ה' בכפליים", היה בטוח.
כאשר היה מוטל עליו לסדר את חתימת החוזה לרכישת הדירה ניהל את החתימות והחוזים 'בין הסדרים', ועם סיום החתימות במשרד 'עורך הדין' צעד היישר חזרה לכולל.
"הוא סיפר לי", אמר בנו, "כי באותם מקרים לא הספיק לאכול ארוחת צהרים, כיון שבסיום העסקים הגיע כבר שעת תחילת הסדר, ולא רצה להגיע מאוחר לכולל אפילו לא באיחור של דקה, לכן ויתר על האוכל ורק שתה כוס תה לפני הסדר". כך קיבל על עצמו עול תורה אפילו בימים של רכישות. ומי מדבר על שינת צהרים.
הניגון
לאברך בני־ברקי נולדו ארבע בנות. זו אחר זו. מזל טוב!
לאחר לידת הבת הרביעית הוא נכנס לפחד סמוי: "בעוד 18 שנים אני צריך לחתן אותם… מה יהיה?".
הוא נכנס לביתו של הרב פלמן כדי להתברך מפיו ב'מזל טוב'.
תוך כדי קבלת הברכה זרק האברך משפט בחיוך מאולץ: "אני מודאג מעכשיו כיצד אוכל לחתן את הבנות הללו, כי כדי לחתן ארבע בנות זקוקים להון עתק, ואני הדלפון בקושי גומר את החודש… וכי אני גנב?! אומרים שצריך לפרוץ בנק בשביל לחתן את הבנות…".
ר' בן־ציון אמר לו: "תראה, אין לך מקום לדאגה, מי שהביא לך את הבת יביא לך גם את הדירה בשבילה כדי לחתנה. חז"ל הרי אומרים 'מאן דיהיב חיי יהיב מזוני', כלומר, מי שמביא את הבת ידאג ויביא את כל הוצאותיה – כלכלתה ופרנסתה".
האברך עמד נבוך, הוא לא עיכל את הדיבורים… כמי ששואל: ברצינות? האם ממש כך?! להיות רגוע?!
ר' בן־ציון חייך והחל להתנגן, כמי ששר זמירות שבת, ואמר שוב את המשפט של חז"ל, חזר על כל מילה, בהדגשה, בהטעמה ובנעימה שובת לב: "מאן, דיהיב, חיי, יהיב מזוני. זו המציאות!".
"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני", הניגון התמשך בחדר כרגע של אושר, כתינוק המשורר בחיק אמו, ניגון של תקוה וביטחון גמור "מאן דיהיב חיי…". הרי ידו של מלך המלכים מנווטת אותנו כל יום בפרנסתנו, היא ממש אוחזת בנו ומפרנסת, לפעמים אנחנו יראים להביט על המלאכים המלווים אותנו תדיר ומסדרים לנו את פרנסתנו.
ושוב אמר לו בתקיפות נעימה: "מי שמעניק ונותן חיים מביא גם מזונות". נעמד, הושיט לו את היד ואמר: "אז ממה אתה דואג?!".
הגערה הזו: "ממה אתה דואג?!" השאירה אותו כמו ילד קטן שחושש כי אביו לא מסוגל להשיג לו כמה גוגואים.
"ומאז פחדתי לחשוב על הבעיה. וכיום, עשרים וחמש שנה אחרי? הנני אחרי נישואי ארבעתן… ופעם בחודש אני מנגן לילדים שלי את הניגון של ר' בן־ציון: 'מאן דיהיב חיי יהיב מזוני'.
"חששתי שמא אצטרך לפרוץ בנק. אך ר' בן־ציון פרץ אצלי את נקודת האמונה, ומשם הדרך היתה רגועה ובטוחה".
דג טורף
אחד מבני משפחתו של ר' בן־ציון ניסה להיכנס להשקעה כספית מסוימת שיש בה סיכון כספי, והמטרה הייתה – נישואי הילדים בעתיד.
ר' בן־ציון תמה והבהיר לו: "וכי אתה צריך לעזור לקדוש־ברוך־הוא כיצד לסייע לאחד כמוך שיושב ולומד?! וכי הוא זקוק לעזרה שלך?! תן לו לעשות בדרכים שלו, אל תיכנס לסיכונים כדי לסייע לו…".
"הרי יש לי ילדים, ואני צריך לחתן אותם. אני מוכרח לכאורה לעשות משהו", תמה האיש.
התעניין ר' בן־ציון: "תאמר לי ר' נפתלי היקר, אתה מאמין?".
"כן".
"אם כן, אתה יכול להבין שהקדוש־ברוך־הוא לא צריך את עזרתך. מה לך לדאוג כיצד לחתן את הילדים, יש לו לקדוש־ברוך־הוא את האפשרויות שלו כיצד לנהל לך את העניינים".
"וכיצד אתה חיתנת 12 ילדים?", שאל.
"הקדוש־ברוך־הוא עוזר, מה אתה שואל שאלות, סמוך עליו".
בן המשפחה התעקש: "אבל כיצד חיתנת אותם?".
"הקדוש־ברוך־הוא עוזר".
בן המשפחה שאל ברביעית: "אבל למעשה, בשטח, כיצד חיתנת אותם, איך עזר לך הקדוש־ברוך־הוא?".
ר' בן־ציון לא רצה לפרט, כי לאמתו של דבר אין אפשרות לפרט. הניסים הללו עטופים ומסורבלים בסתרי חיי היום יום – נס בתוך טבע וטבע בתוך נס, אבל כיון שהאיש ההוא היה ברגע של סערת רגשות הוא ריחם עליו, ואמר לו: "אתן לך יקירי דוגמה אחת קטנה, משונה: עד שהתחלנו לחתן ילדים הייתי מקבל חשבון חשמל חודשי של 500 לירות, ומהימים שחיתנו את הבת הראשונה התחלנו לקבל 150 כל חודש, איך ומדוע לא יודע, אבל כך היה. מכאן ואילך, חודש, חודשיים, שלושה, ארבעה חמישה חודשים וכו' – ללא הפסקה, כמה שנים. זו הייתה המציאות. יקירי, האם אתה יכול להסביר לי את הדבר? זה הקדוש־ברוך־הוא.
"לכן יקירי, מה אתה שואל שאלות, תן למי שיכול לנהל את העניינים", הכריז ר' בן־ציון בהחלטיות.
"אבל דע לך יקירי, שדווקא ממי שחשבתי וציפיתי שממנו תבוא העזרה, משם לא הגיעה עזרה כלל אלא מכיוונים אחרים. וכך תמיד. הכסף הגיע ומגיע ממקורות לא צפויים. ללמדך!".
והמשיך לומר: "ידוע לכל המשל והנמשל של הדג הגדול הרודף אחרי דגים קטנים לאכלם. וממש תמוה, כאשר אנחנו פותחים מעיים של דג גדול ומוצאים בו דגים קטנים, תמיד ראש הדג הקטן הוא לכיוון פנים. פלא. כיון שהגדול רודף אחרי הקטן הבורח ממנו ובולע אותו היה על הזנב להיות לכיוון פנים.
"טמון כאן סוד ויסוד, שאנו לומדים ממעמקי הים הגדול. כי הדגים הקטנים שהוא חושב להיות שבע מהם מצליחים לברוח, בדרך־כלל את רובם אינו מצליח לתפוס בדרך רדיפתו, הם חומקים ממנו, לא משם באה לו הסעודה הדשנה, אלא הקדוש־ברוך־הוא מזמין לו דגים לרוב שמגיעים לפיו מהכיוון השני לחלוטין, הם באים מולו ונכנסים היישר לפיו. כך בפרנסת חיי היום יום, לא ממקום שבוטחים מייחלים ומצפים משם מגיעה הישועה. וזכיתי לחוות את זה במשך כל ימי חיי, בחיי היום יום ובנישואי הילדים", אמר ר' בן ציון.
חידד ואמר עוד ר' בן־ציון בדרך אגב: "כל תהליך הבסיס של הפרנסה שלנו לא צפוי בעליל, בדוק ומנוסה, כלומר, הפרנסה איננה נתפרת לפי התכנית שאדם תכנן. לדוגמה, מי שתכנן להיות אינסטלטור ומשם יתפרנס, בסופו של יום הפרנסה באה לו מחשמלאות וכדו'. מי שביקש להיות עורך דין ולהתפרנס, בסופו של דבר פרנסתו ועושרו הגיעו משמאות או מכל דבר אחר. לא לפי התכניות. כך לגבי רוב היהודים. לידע ולהודיע כי פרנסה אינה בידי בשר ודם. ובחייהם של האברכים ניכר הדבר לאין ערוך. תהילות יאמרו ותשבחות ישמיעו".
ר' בן־ציון רמז רמיזות לניסים רבים נוספים.
למרות שדיבר ברמיזה ובקודים, אחרי תחקיר עמוק הצליחו לפצח את הפרטים של כמה ניסים נסתרים בודדים.
ובכן. כאשר אחת הבנות עמדה בתקופת השידוכים דיברו על הצעה מסוימת שהייתה מותנית בסכום כספי שנקבו, ולר' בן־ציון לא היה כלום, אבל כלום.
הוא המשיך את החיים כרגיל ברוגע, מתוך 'ביטחון' שאם העניין שייך אליו הוא יהיה שלו.
באותו זמן שהיה כבר צריך להניח את הדברים על השולחן – לכאן או לשם, דפק בביתו יהודי חשוב, ראש ישיבה מפורסם, והציע לר' בן־ציון שימסור שיעור בישיבתו בבוקר, כחצי שעה לאחר שחרית, שיעור בהלכה.
ראש הישיבה הנ"ל כבר הציע לו בעבר וביקש ממנו כמה פעמים למסור שיעור, אלא שר' בן־ציון סירב באומרו כי קשה לו המאמץ הנוסף משום שהוא כבר מלא בסדרי לימוד ושיעורים במשך היום. אבל הנה, שוב החליט ראש הישיבה שליט"א להגיע בכל זאת לביתו ולהציע שוב את הרעיון של מסירת שיעור, והפעם הוסיף ואמר: "ישמע נא כבוד הרב, אני נותן לכם כעת מראש תשלום לכמה שנים 40 אלף דולר והרב ימסור את השיעור", ובאותו מעמד הוציא 40 אלף דולר במזומן והניח על השולחן. ר' בן־ציון ראה בכך אות משמים, משום שהסכום שעמד על הפרק בהצעת השידוך היה 40 אלף דולר. הוא הרהר מעט והשיב בחיוב. ואכן, השידוך התקדם ועלה על דרך סלולה, ולאחר כשבוע וחצי התקיימה שמחת הווארט.
20 אלף, 30 אלף
בפעם נוספת, לא לפני סגירה אלא לאחר סגירת שידוך, היו חסרים לו 20 אלף דולר, והנה יומיים אחר־כך בבוקרו של יום דפקה בדלת הבית אלמנה טרייה המתגוררת באזור, ואמרה לרבנית ע"ה כי בעלה לפני הסתלקותו השאיר לה 20 אלף דולר להוצאות חודשיות שוטפות והיא מפחדת להחזיק בביתה סכום גדול כזה, ולכן היא מבקשת שהרבנית תעשה לה חסד, תיקח את 20 האלף דולר הללו כהלוואה, ותחזיר את הכסף כתשלום חודשי למחייתה (של האלמנה). הרבנית הביטה עליה כנס נוסף בשרשרת החיים שלהם. סידרה שטר הלוואה וקיבלה את הכסף לידיהם, סגרה את הדלת והודתה לה'.
לא מעובדות וסיפורים מחתנים ילדים, הסיפור הוא צוהר קטן בלבד לעולם גדול הנקרא "עלילותיו של הקדוש־ברוך־הוא": "הודיעו בעמים עלילותיו". המקרים שהקדוש־ברוך־הוא מביא לידיו של האדם כדי להזכיר לו שהקדוש־ברוך־הוא נמצא קרוב לידו. ואחרי שהוא מכיר בכך וחי על־פי זה, שאר הדברים כבר מתנהלים בפלאי פלאות נסתרות בחיי היום יום חודש אחרי חודש, נישואי ילד ועוד בן ועוד שתי בנות – "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון".
ומעשה מיוחד נוסף. מפליא גם הוא.
הרב פלמן והרבנית עם החתן נכנסו בצוותא לדירה אותה עתידים לכאורה לרכוש כדי לחתום על החוזה. מיד כאשר המוכר ראה את הגרב"צ הכריז: "אני מוריד שלושים אחוז ממחיר הדירה שביקשתי". הדבר לא היה מובן. מה קרה שהוא מוותר לפתע על סכום נכבד, לאחר שכבר סוכם סופית על מחיר ובאו רק לחתום. פלא.
ביציאתם מהבית ליווה המוכר את השלושה, ואז פנה בלחש לחתן והסביר את הענין: "כאשר דיברו איתי על קניית הדירה לא ידעתי מי אתם, שמעתי שם 'פלמן' אבל לא התחברו לי הדברים. כאשר ראיתי לפתע את אבא שלך, שהוא מורי ורבי, מעת שלימד תורה בישיבת מכנובקה, התרגשתי. עברו כבר למעלה מעשרים שנה מאז, אבל מה שלי זכור עד היום מהישיבה הם השיעורים שלו. השתתפתי גם בשיעורי ההלכה שנאמרו בבית שלכם בקטנותם וזכורני את הצפיפות, והשיעורים מלווים אותי עד הלום עם זיכרונות טובים מאוד, כי הם שינו לי את מהלך החיים, רוממוני לגישמאק, למושגים בלימוד תורה. וכיון שאני חייב את איכות החיים לאביך, ראיתי כעת להכיר לו תודה ולהוריד דרסטית מהמחיר שביקשתי. ורצוני שהרב יידע על כך, וכעת הוא הרי יאמין לסיפור העשירות שלי ממנו ושאני דובר אמת, כי הרי הורדתי סכום כה גבוה, תספר לו עד כמה השיעורים שלו תרמו לעתיד חיי!..".
כאשר הבן סיפר על כך לאביו הוא שתק. אחר־כך הסיט מעט את המחשבות, וסיפר: לאחר מלחמת ששת הימים נכנס יהודי לחדרו של כ"ק האדמו"ר מסאטמאר רבי יואל זצ"ל בהתפעלות, 'האם הרבי שמע מה קרה, הנה תוך כמה ימים כבשו את כל ארץ־ישראל והפציצו להם לישמעאלים הערבים את כל המטוסים, ניסים גלויים!'. האדמו"ר לא התפעל, אלא הגיב: 'נו נו'. לאחר מכן הוסיף: 'מה אעשה, אני מתפעל הרבה יותר כיצד יהודים בארץ־ישראל קונים דירות לילדים שלהם, בכך רואים ניסים גלויים הרבה יותר'".
(מתוך 'ספר ללא שם')
1/180