צוות 'לקראת שבת'
"וביום השביעי שבת שבתון" (כ"ג, ג')
עניין 'תוספת שבת' ידוע ומפורסם כסגולה נפלאה לעניינים רבים, וידוע שיש חשיבות רבה מאוד לעניין של ההוספה מחול על הקודש, כפי שנבאר בעזרת ה' בהרחבה.
שורש הרעיון של 'תוספת שבת' הוא, שאנחנו מראים שאין אנו חפצים רק בקיום מצוות השבת כאשר נתנה לנו בורא העולם, אלא שאנחנו גם מתחברים לאור של השבת, על ידי שאנו מחבבים את המצווה ומקדימים לקבל אותה.
למעשה עניין תוספת שבת נלמד בגמרא במסכת יומא מפסוקים בתורה, ורבים מהפוסקים לומדים כפשוטו שמדובר בחיוב של ממש, מצוות עשה מדאורייתא להוסיף מחול על הקודש ולקבל שבת לפני זמנה, ויש כמה דעות לגבי מספר הדקות שצריכים להוסיף על השבת מעיקר הדין.
אבל אנו רוצים להעמיק ולהגיע לשורש המצווה, כי הרי בלשון הקודש יש למילה 'טעם' שתי משמעויות: גם 'סיבת הדבר' היא 'טעמו של דבר', וגם הטעם שיש במאכלים.
כך גם בקיום המצוות, אם יודעים את ה'טעם' של המצוה, ומקיימים אותה תוך שימת לב לסיבת המצווה, או אז זוכים להרגיש גם את ה'טעם', את ה'גישמאק' והערבות שיש במצווה הקדושה והנפלאה.
כחתן לקראת כלה
ומכאן באנו לדברי רבינו ה'אור החיים' הקדוש בפרשת 'כי תשא' (שמות לא פסוק טז), שמסביר את הפסוק: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם", בלשון של המתנה כמו "ואביו שמר את הדבר": "והכונה בזה לצוות שלא יהיה השבת כדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ, אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון וחפץ בדבר, ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבוא…".
ובפירוש הלשון 'לעשות את השבת' מבאר האור החיים באחד הטעמים: "שצריך להוסיף מחול על הקודש ולא להימנע ממלאכה אחר שיגיע ויתנוצץ יום השבת, אלא צריך להכין עצמו בקדושת שבת ויצא כחתן לקראת כלה ויהיה יושב ומשמר עד שיגיע השבת". והפירוש הוא שעל ידי שמוסיפים מחול על השבת, בכך 'עושים שבת', כי לוקחים זמן שלא היה שבת והופכים אותו לשבת קודש.
בדבריו של ה'אור החיים' הקדוש אנו מוצאים הסבר ויסוד לכל העניין הזה של 'תוספת שבת', ההמתנה, הציפייה, היציאה לקראת, כחתן היוצא לקראת כלה. זאת הדרך להיכנס לשבת.
אם עד עכשיו חשבנו שתוספת שבת זה דין פשוט, שצריכים להוסיף מעט זמן על השבת, עכשיו אנחנו לומדים פירוש חדש לגמרי. זה לא רק להוסיף ולהאריך את משך השבת בזמן נוסף, אלא לחכות לשבת, להמתין לה, לצפות לה, להתכונן אליה ולהתרגש לקראת בואה!
ומה העניין המיוחד בהמתנה לשבת? את התשובה לזה אפשר למצוא בכל הליכות החיים שלו, בחיי היום יום.
האור החיים הקדוש נוקט בדוגמא של חתן וכלה. נניח מקרה של בחור קצת מבוגר שמתחתן בשעה טובה, ובמקום להתכונן לחתונה הוא שקוע בעסקיו ובניהול עניינים שונים ומשונים שאינם קשורים לחתונה, ובהגיע יום החתונה הוא מתייצב ברגע האחרון לחופה, כשהוא מתנשם ומתנשף, וכשהראש שלו עדיין שקוע בשיחות הטלפון שניהל עד לפני רגע, על עניינים שונים בתכלית. איזו צורה יש להגעה כזאת לחתונה? מה הסיכוי של בני הזוג הללו לחיות בשלום ושלווה זה עם זו? הרי ברור שכל חיי הנישואין מתחילים ברגל שמאל חלילה, והסיכוי שלהם להצליח נמוך במיוחד.
וכי חסרות דוגמאות? אם בני הזוג חוגגים את יום הנישואין כעבור כמה עשרות שנים מהחתונה, והגברת עמלה והכינה וטרחה וערכה שולחן מכובד לארוחה זוגית חגיגית, ובעלה מגיע באיחור של חצי שעה כי פרח מזיכרונו שיש בכלל אורחת ערב חגיגית היום, או שהוא זכר את ארוחת הערב אבל לא היה חשוב לו להתייצב בזמן… סביר להניח שהשיחה בין השניים לא תהיה חגיגית בכלל…
כך בדיוק גם שבת קודש. מי שנכנס לשבת ברגע האחרון, מתוך טרדות של חול, חוסר מוכנות נפשית ובהרגשה של 'אוי, כבר נכנסה שבת, אסור לעשות מלאכות', איך תיראה השבת שלו? כל השבת כולה תיראה בהתאם.
מספרים על הרה"ק רבי הערשלה מספינקא זצ"ל, שהיה לומד בערב שבת בהתמדה, אבל חמש דקות לפני זמן הדלקת נרות הוא היה סוגר את כל הספרים שהיו פותחים לפניו, ישב עם השעון ביד והסתכל, חיכה והמתין לכניסתה של שבת קודש.
רבים עוד זוכרים את כ"ק אדמו"ר מפעשווארסק, הרה"ק רבי איצק'ל מאנטוורפן זצ"ל. הוא תמיד היה לחוץ מאוד מההכנות לשבת קודש. זאת היתה 'עבודה' של ממש אצלו, והוא היה שקוע כל כולו בדאגה מפני קצב ההתקדמות של ההכנות לשבת. בכל יום שישי יכלו לשמוע אותו עוצר מדי פעם ומשנן לעצמו בפה מה עוד נותר לו לעשות לשבת: אני צריך עוד להכין את הנרות, לצחצח נעליים, לקצוץ ציפורניים, להשחיז את הסכין של החלות, ללכת למקוה, להחליף בגדים ולומר 'שניים מקרא ואחד תרגום', וכו' וכו'. וכך היה חוזר על רשימת ההכנות ויכלו לראות עליו שהוא טרוד בעניין בלי סוף.
מספרים שהבת שלו, אשת חתנו האדמו"ר רבי יענקל'ה זצ"ל, היתה אומרת בדרך צחות, שהיא ממש מרחמת על אביה הקדוש בתקופת החורף, כי ימי שישי החורפיים קצרים כל כך, ולאביה יש רק מעט מאוד שעות להיות לחוץ מהשבת המתקרבת… עד כדי כך היה הדבר טבוע בדמו, עד שנראה היה שהלחץ מהשבת המתקרבת היה מטרה בפני עצמה.
מספרים, כשחל יום אחרון של פסח ביום חמישי, דאג רבי איציק'ל כבר כמה ימים קודם לכן מי יעזור לו לארוז את כלי הפסח ולהוריד את כלי החמץ, כי צריכים להספיק להתכונן לשבת קודש. הלחץ התחיל כמה ימים קודם, ולא רק כשהגיע יום שישי והשבת כבר כמעט ונכנסה.
אבל כל ההכנות הקדחתניות הללו הסתיימו שעות רבות לפני שבת, ולאחר מכן היה רבי איציק'ל יושב וממתין ומצפה לשבת. הוא היה לומד בספרים הקדושים, אבל זה היה באופן של המתנה לכניסת השבת, וזאת גם בעונת הקיץ, כשבאנטוורפן נכנסת השבת בשעה מאוחרת מאוד והיום ארוך ובלתי נגמר, בכל זאת, היה לחץ גדול בשעות הבוקר, ולאחר מכן הוא היה יושב וממתין ומצפה לשבת קודש עד לכניסתה במשך שעות ארוכות.
איך עושים שבת?
למעשה 'תוספת שבת' זה לא רק להוסיף על שבת, אלא זאת הדרכה שבורא עולם מדריך אותנו. הוא קודם כל נתן לנו מצווה לשמור שבת, ולאחר מכן הדריך אותנו, איך שומרים שבת? יש לזה דרך, יש לזה צורה, על ידי שמתכוננים, מצפים, ממתינים, נערכים נפשית לקראת בוא השבת, רק כך אפשר לשמור שבת בצורה נכונה.
כי ההמתנה הזאת היא לא רק הפגנת חיבה ואהבה שלנו לשבת, אלא גם הכנה נפשית. אנחנו אוספים את עצמנו, את כל חלקי הנפש שלנו, מסיימים את פיזור הדעת והבלבול של ימות החול, נחים מעמל השבוע ומתפנים לגמרי מכל עיסוק אחר. עכשיו אנחנו עוסקים בשבת! ועל ידי כך האדם נכנס למצב נפשי שמאפשר לו להרגיש את השבת.
אם נדבר גלויות, בטוחני שאתם מסכימים איתי, שרוב רובם של האנשים אינם מרגישים את טעם השבת, וזאת בגלל שאין להם סדר יום נורמלי, אין להם תוכנית מסודרת איך נכנסים לשבת, וגם את השבת עצמה הם לא מנהלים בצורה נכונה.
אדם צריך לעשות תוכנית, להתכונן נפשית לשבת, לבדוק מה גורם לו להיות עייף או עצבני בשבת, למצוא את הבעיות, לשים אצבע ולבדוק מה לא מתנהל נכון אצלו בבית בשבת, ולאחר מכן לחפש ולאתר פתרונות לכל הבעיות הללו. אם צריך ללכת לישון מוקדם יותר ביום חמישי בלילה, אם צריך להקדים את קניית הדגים או הירקות וכדו'.
מי שנמצא בבית הכנסת כבר שעה או שעתיים לפני שבת, יושב עם כוס תה ועם גמרא, או חומש או ספרי חסידות או כל ספר תורני אחר, הוא לומד בנחת, אומר שיר השירים ונכנס לשבת ברוגע ובשמחה, כל השבת שלו נראית אחרת.
'ליפול' כמו הגר"ח
אני רוצה לעצור ולחדד כאן נקודה מסוימת. כולם מדברים על ה'חובות' המפורסמים של מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל. היה לו סדר לימוד מאוד נוקשה והוא לא ויתר עליו אף פעם.
מרן הגר"ח בעצמו סיפר שהוא ניסה פעמיים ונכשל, בשנתיים הראשונות הוא לא הצליח לעמוד בסדר החובות הללו ונפל באמצע. אבל הוא ניסה עוד פעם ועוד פעם, ובפעם השלישית הוא הצליח, ומאז ועד סוף ימי חייו המשיך להחזיק בקבלה הזאת שקיבל על עצמו.
יש אנשים ששומעים שמדברים על תוספת שבת, וחושבים לעצמם, מהשבת הקרובה אני מתחיל להקדים שעה לפני שקיעת החמה. בפועל אולי זה לא יצליח להם, כי כך היא דרכו של עולם, והם עלולים להישבר.
לפעמים זה מצליח בפעם הראשונה ונכשלים דווקא בפעם השנייה והשלישית, ולפעמים החלק הטכני דווקא מצליח בלי שום קושי מיוחד, אבל החלק הנפשי פחות.
אדם אומר לעצמו, הרי קיבלתי שבת שעה לפני השקיעה, אפילו למדתי עם חברותא או חזרתי על שלושה דפים שלמדתי ב'דף היומי', והנה נכנסת לה השבת ואני לא מרגיש שום שינוי. אין שום 'אור של שבת', שאני מרגיש בו, והנפש שלי לא יותר רגוע, ההיפך הוא הנכון, אני יותר עצבני ואפילו אירעה מריבה בבית בגלל שניסיתי להשיג 'תוספת שבת', והדבר העכיר את האווירה במשך השבת כולה…
אם כן, אולי נוותר על הקבלה הטובה הזאת, כי זה הרי לא מצליח לי…
התשובה היא שאנחנו צריכים ללמוד מרבי חיים קנייבסקי. אין דבר כזה להישבר ולהרים ידיים. סביר להניח שלא תצליחו בפעם הראשונה וגם לא בפעם השנייה והשלישית. אבל כדי להצליח בפעם העשירית צריכים לנסות תשע פעמים שבהם לא הצלחנו.
ואם רק בעוד עשרים שבתות נצליח, מה אז? האם זה לא שווה את המאמץ? אם בעוד חצי שנה נקטוף את הפירות ומאז ובמשך כל ימי חיינו השבתות שלנו ייראו אחרת, האם לא כדאי להתאמץ ולהיות עקביים? כי הלא דבר ברור הוא שמי שינסה לאורך זמן ותמיד במאמץ וינסה לבדוק בכל פעם מה לא היה נכון בהתנהלות, ואיך כדאי להתנהל מכאן ולהבא, בסופו של דבר הוא הרי ימצא את התמהיל הנכון של ההכנה והלימוד שכדאי ללמוד וכל מה שכדאי לעשות כדי שההכנה לשבת תהיה מושלמת, וכדי שאחריה תבוא שבת נפלאה.
בלי 'תוספת', אין 'שבת'
להשלמת הדברים נציין דבר נפלא שכותב רבינו ה'באר מים חיים' בספרו 'סידורו של שבת', על הפסוק 'והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו' ש'והיה' זה לשון שמחה, ויש שמחה ותענוג מיוחד לקדוש ברוך הוא כשיהודים מכינים לשבת ומתכוננים אליה מיום שישי על ידי תוספת שבת. שמחה ותענוג מיוחד יש לקב"ה מזה!!!
יתירה מזאת אומר ה'שפת אמת' מגור במאמרי פסח של שנת תרל"א, שיהודים מצויים להתכונן לשבת קודש, וכמים פנים אל פנים, כמו שאנחנו מקבלים שבת באהבה ותשוקה גדולה, כך אנחנו זוכים כנגד אותה אהבה ותשוקה להמשיך על עצמנו את אור השבת ממקום גבוה יותר. כמה שתתכונן יותר לכבוד שבת, כך יהיה לך 'יותר שבת'.
כעין זה גם ב'תפארת שלמה' לשבת הגדול, שם הוא אומר שההכנה לשבת היא יצירת הכלי שבו נכנס האור של השבת, וככל שהכלי יותר גדול כך נכנסות בו השפעות רבות יותר.
ולא זו בלבד, אלא שלכל המדרגות בעולם יש ממוצע ביניהן. למשל, בין החי והמדבר יש את הממוצע של הקוף שמתנהג בדברים מסוימים כמו בנאדם, בין אומות העולם ובני ישראל יש את הגרים. בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה יש 'אם למסורת' ו'אם למקרא' שזה בעצם החלק ה'על פה' בתורה שבכתב.
מסביר הרה"ק רבי פנחס מקוריץ שהממוצע הזה הוא חלק חיוני והכרחי, אם לא יהיה ממוצע, לא יכול להיות שום חיבור בין שני המדרגות הללו. אם לא היו 'אם למסורת' ו'אם למקרא', כביכול לא היינו יכולים לקיים במקביל את שתי התורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הממוצע הוא המאפשר לנו להחזיק בשתי הדרגות הללו במקביל.
ומה הממוצע בין שבת לחול? 'תוספת שבת'. ואנחנו רואים בעינינו שכשיש 'תוספת שבת' והכנה לשבת, אפשר להרגיש את אור השבת ואת קדושת השבת, אבל מי שנכנס מהחול מיד לשבת בלי שום הכנה, אינו יכול להרגיש את אור השבת וקדושתה.
כוחה של 'מחמאה'
ומדי דברי בנושא הזה, אני מרגיש שאיני יכול שלא לספר סיפור נורא שהייתי עד לו. הדבר אירע לפני שנים רבות, ובכל זאת איני מצליח להוציא אותו מראשי, כי הוא גרם לי לזעזוע נורא.
הייתי פעם ביום שישי בבית כנסת, והגיע בחור צעיר כבן 13, או לכל היותר בן 14, שרצה להתכונן לשבת כראוי. הוא כבר היה מוכן לשבת ומאורגן, ובא לבית הכנסת כארבע שעות לפני זמן הדלקת נרות, כדי ללמוד ארבע שעות רצופות.
הוא התחיל באמירת 'שניים מקרא ואחד תרגום', וראו שהוא מתלהב מהלימוד ואומר בקול גדול, בית הכנסת היה כמעט ריק לחלוטין, והיה ממש תענוג לראותו לומד. אבל אז ניגש אליו מישהו, שהיה לו ממש חשוב לומר לו דבר מה: "אם אתה חושב שבלימוד של 'שניים מקרא' אתה יכול לחשב זאת ללימוד של שעות רצופות", כך אמר לו, "דע לך שהלימוד הזה לא נחשב בכלל לרצופות, אלא רק לימוד גמרא בלבד…".
בא יהודי ויש לו דבר חשוב, הוא חייב לגלות את דעתו באוזניו של ילד כבן 13 שאיכות הלימוד שלו אינה מספקת. מי שמך? בשביל מה זה היה חסר? מה הרווחת מזה?
אני לא יכול לשכוח איך שמאותו רגע כל ההתלהבות של הבחור ירדה ופחתה. האיש הוציא לו את הרוח מהמפרשים. אחרי שעה הוא כבר התעייף ונשכב על הספסל לנוח… מי יודע כמה זמן לקח לו להתאושש מכזאת פגיעה, אם בכלל.
ראה כמה גדול כוחה של הערה אחת שאינה במקום, שבכוחה להשפיע על בחור צעיר למשך זמן רב, ואולי אפילו לכל ימי חייו.
(מעובד ומתורגם בתרגום חופשי מאידיש, מתוך שיעורו על פרשת קדושים)
מזעזע
הסיפור שסיפר מזכיר את הסיפור הידוע על הרב שזלזל בעם הארץ שהכניס כל שבוע לחם לארון קדש כנגד לחם הפנים והגבאי אכל את זה ואותו רב זלזל בו ועל ידי זה נגזר עליו מיתה רח"ל כך אמר לו האר"י הקדוש גם בחור צעיר שמתלהב ובצדק מאמירת שנים מקרא ואחד תרגום ובא חכם גדול ומצנן אותו מי ידע איזה נזק גרם ומה עליו לשלם