סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: גיסי, רבי זלמן אסטולין, שבע מרורים משך שנים ארוכות בסביר הקפואה, תרתי משמע. קור עז וכפור רוחני נורא. בכל כחו שמר על יהדותו, סבל רב סבל על שמירת המצוות, אבל יחיד היה, בודד. בלא מנין בחול ובשבת, במועד ובחג, בראש השנה וביום הכפורים! עזר ה', ונחלץ מעמק הבכא, הגיע אלינו מדדה על קביו. כמה שמח להיות בין יהודים, לראות סביבו שומרי תורה ומצוות!
בשבת בבוקר הלכתי עמו לתפילה. אח, תפילה במנין, ברוב עם. עיניו נצצו. חקר, וסיפרתי שיש ב'לדרמן' מנין ותיקין, ובעודם מתפללים מתארגן בירכתי בית הכנסת, ב'בית שני', ותוך כדי מתחילים להתפלל למעלה, וכשהמנין הראשון מסתיים מתחיל מנין נוסף. לא שבע מלשמוע.
התפלה הסתיימה ופניתי לחזור לביתי, ביקש רשות להשאר עוד קצת, לחוות, הוא כבר יגיע, יודע את הדרך. טוב, בינתים אקדש ואלמד מעט. וברוך השם 'תורתם מתברכת': אני מספיק ללמוד דף, ושנים, ושלשה, ורבי זלמן איננו. אני דואג, ככלות הכל זר הוא בעיר, ומדדה על קביו. אולי איבד את הדרך, מי יודע היכן אמצאהו.
קודם כל, נלך לבית הכנסת. נחקור, אולי ראו לאן הלך. ראו, ודאי. הוא למעלה, בקומה העליונה. עליתי, והנה הוא לפני. מסמן לי בידו שאמתין, עוד מעט. מה יש, מה קרה. המתנתי לצדו עשרים דקות. רק אז קם וחפן את קביו.
מה מעשיך כאן? שאלתי. אמר: "אתם כעכבר השוכב על ערמת דינרים. רואה בהם מזרן שאינו נוח. אינו מבין איזה אוצר תחתיו!" כבר שעה ארוכה – הוא מספר לי! – שעה ארוכה שהוא מדלג על קביו ממנין למנין. לענות עוד אמן, עוד אמן יהא שמיה רבה, עוד קדושה. אילו אוצרות! מוכן הוא לשהות כאן עוד ועוד! שנים היה מנותק, מורעב, וכעת כזה שפע, בכזה גודש, איך אפשר להתנתק!
ונזכרתי במה שהיה רבי אלי'ה לופיאן זצ"ל אומר בשם הסבא מקלם זצ"ל: העולם הזה נברא עבור תכלית מרכזית אחת ויחידה, כאמרם: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיהו מג, ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו" (סוף אבות). והיינו, שיכירוהו ["דישתמודעון ליה" (רעיא מהימנא, בא)] בני האדם: "ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו!"
לפיכך, אמר, כדאי היה לברוא את העולם כלו, ולהחזיקו ולהחיותו ששת אלפים שנה, כדי שבמהלך כל ימות עולם יהיה ולו אדם אחד, שפעם אחת בחיים יאמר: "ברוך הוא וברוך שמו" – כבר התקיימה מטרת בריאת העולם. הופק ממנו כבוד שמים! והוסיף: ואלף "ברוך הוא וברוך שמו", אינם "אמן" אחת! ואלף אמנים, אינם שקולים ל"אמן יהא שמיה רבה" אחד! וסיים: ואלף "אמן יהא שמיה רבה", אינם מלה אחת של תלמוד תורה!
לא בכדי תקנו חז"ל לשמוח בשמחת תורה, בסיום קריאת חמשה חומשי תורה. אני נתקל בבני ישיבה קודרים ומיואשים. מדוע, כי אינם מבינים את שעורו של ראש הישיבה, אינם יודעים את הסוגיא על בוריה, מביטים הם בקנאה על המוכשרים והמצליחים והמשננים והמחדשים.
איי, כעכברים הרובצים על דינרי הזהב – היש לכם מושג בערכה של מלה בתורה! נתחיל מ"בראשית": כמה יהודים בעולם יודעים לקרא באותיות רש"י! כמה יהודים בעולם יודעים מה כתוב בחומש! כמה יהודים בעולם קוראים מדי שנה בשנה חמשה חומשי תורה, שנים מקרא ואחד תרגום, ושומעים קריאתם בבית הכנסת בצבור – וכמה פתחו גמרא, יודעים הם מה היא "בבא מציעא", ראו צורתה של שמועה!
תיקנו לנו לרקוד – על סיום חמשה חמשי תורה! כל השאר, כל דרגה ודרגה, עולם מלא, תוספת אורה – אבל שלא נהיה כפויי טובה! שנאמר קודם כל "אשרינו מה טוב חלקנו מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, שאנו מעריבים ומשכימים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומרים פעמים באהבה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" – קודם כל וראשית לכל, להודות על כך! להודות שאיננו בסביר הקפואה. אחים רבים כל כך קפאו שם למות, ואנו, בחסדי שמים, גם "אמן", וגם "אמן יהא שמיה רבה", וגם "מלה של תלמוד תורה" – "נגיל ונשמח בזאת התורה, כי היא לנו עוז ואורה" – ושלב אחר שלב, נעלה מעלה מעלה!
('והגדת', הובא ב'אגעדנק')
ב"ה בקשר לסיפור המרגש עד דמעות של הנהג מונית שהגיע לחיפה לרחוב ים סוף לשבעה של האשה שהצילה אותו והערתי איך בעלה ידע להתקשר אליו שהוא הניצול אז כנראה בעלה לא ידע רק מסקרנות שהוא בא לשבעה התקשר אליו לבדוק אם היתה פה יד ההשגחה ובאמת הבדיקה הצליחה וגילו