"וקח לך משם אשה" (כח ב)
רוממות בבית. אה! איזה מושג מקודש, המטפס עד לשיאי השיאים של השלמת הבריאה! כשאנחנו מביאים אתנו את הרוממות אל תוך הבית, הבאנו במו ידינו את השלמות הראויה.
מאידך, יש אנשים השומעים את המילה 'רוממות', ונבהלים… בחושבם שמדובר בהנהגות שמימיות, המצויות מעל ומעבר למושגים שלנו, והם כמובן טועים.
רוממות לא צריכה להבהיל אף אחד. לא מדובר במידה קשה במיוחד. אלא שזאת צריך לדעת: הבית יכול להוביל אותנו לרוממות, וגם להיפך.
רוממות מתבטאת, בין היתר, ביצירת שפה מלכותית בין הבעל והאישה. שפה כזו המתאימה לבני מלכים, בני אברהם יצחק ויעקב, שפה המתובלת בסממנים שיש בהם יראת שמים ואהבת חסד, שפה המתאימה לבית היהודי.
חמותי ע"ה, אשתו של מרן הגרי"ש אלישיב, סיפרה לי לפני שנים רבות מעשה מופלא, שראתה אצל כ"ק מרן האדמו"ר מויז'ניץ זצ"ל, בעל ה'אמרי חיים', ואשתו הרבנית.
היה זה כאשר מו"ח ואשתו הצדקת, שהו באותו מקום שבו היו גם הרבי מויז'ניץ ואשתו. בין הבאים היה יהודי עני אחד, שהיה בעבר אדם מכובד, ובעל יחוס, ועתה פשט את ידו, כדי שיתנו לו צדקה.
היה ברור מאליו שכיון שמדובר בעני מכובד ומיוחס, אי אפשר להיפטר ממנו בסכום כסף רגיל שנותנים לכל עני.
חמותי ע"ה סיפרה לי, שהכסף היה אצל הרבנית מויז'ניץ, אבל היא לא ידעה מה הסכום שבעלה הרבי מעונין למסור לעני. מאידך, כיון שהחסידים עמדו במקום, נבצר ממנה לשאול את הרבי בגלוי, כדי לא לבייש את העני.
כיצד התנהל בכל זאת הדו-שיח? הרבנית רמזה בידיה לרבי כמי שרוצה לדעת כמה כסף להוציא מהארנק. הרבי סימן לה בסימן משלו, והיא הוציאה שטר של עשרים לירות, סכום גדול מאוד בימים ההם, ומסרתו לעני.
ומה היה הסימן?
חמותי ספרה לי שה'אמרי חיים' נטל את שתי ידיו הקדושות, פתח את 10 האצבעות לרווחה, וספק את שתי הידיים זו על זו – 2 פעמים.
מזה הבינה הרבנית שכוונתו היא להכפיל 2 פעמים את 10 האצבעות, וממילא יש לתת לעני סך של 20 לירות.
כך נראית שפה מלכותית בין בני זוג.
דברנו על השפה המלכותית שצריכה להית בבית. הנה דוגמה הפוכה, מן הקצה אל הקצה. וגם מכך ניתן ללמוד… כי כשאדם רואה את הדרך הנלוזה והתיעוב, המשתקפים משפה מאוסה, הוא עצמו מואס בדרך זו…
יש והאדם אוטם את עיניו ואוזניו, ומסרב לראות את האותות הברורים המשוגרים אליו מן השמים. ולפעמים, הוא-הוא הניסיון שמנסים את האדם, לראות אם יקלוט את הדברים לאשורם ויבין מה דורשים ממנו.
העולם הזה, כפי שכותב ה'מסילת ישרים', בפרק ג', דומה ללילה: "כי הנה חושך הלילה, שני מיני טעויות אפשר לו שיגרום לעין האדם; או שיכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו, עד שיראה לו עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד.
"כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות: אינו מניח לו שיראה המכשולות בדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח, ונופלים ואובדים וכו'.
"והטעות השני קשה מן הראשון, והוא, שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים וכו'".
מן המעשה שלפנינו, אפשר ללמוד עד כמה מנסה היצר הרע לאטום את חושיו של האדם, כדי שלא יראה וישמע את הרמזים הניתנים לו מן שמיא.
מעשה שהיה באב"ד חשוב, שהיתה לו בת חסודה וצנועה שהגיעה לפרקה, והציעו לה בחור בן תורה מופלג, משכמו ומעלה, גדול בתורה וביראת שמים ומצוין במידות טובות. רבותיו וחבריו הפליגו מאוד בשבחו, והמליצו עליו בכל פה ובכל לשון.
חסרון אחד היה לו, לאותו בחור, והוא, שאחת מרגליו היתה פגועה מעט, כתוצאה מתאונה שעבר בהיותו ילד. האב"ד היה מוכן לוותר בנושא זה, ולא התייחס למום, אבל אשתו הרבנית סירבה בכל בכל תוקף לקחת את הבחור כחתן לבתה, וטענה שבת מושלמת שכזו כמו שיש להם – ראויה לבחור מושלם בנפשו ובגופו.
והנה, בערך באותה תקופה נחלש האב"ד, ונזקק לשתות מידי בוקר כוס תה לפני התפילה, דבר שמותר לפי ההלכה, כמובא ב'שולחן ערוך' (או"ח, סימן פ"ט סעיף ג').
גם בנושא זה התערבה הרבנית, והביעה דעתה שבעלה צריך להחמיר על עצמו, ולא לשתות קודם התפילה. הרב עמד על דעתו, והסביר שוב ושוב שהוא עושה זאת בשל החולשה שפקדתהו, ולבסוף נאלצה האשה להסכים ולעשות רצון בעלה, ואף הגישה לו מידי בוקר את כוס התה.
והנה, בבוקר אחד ניגשת הרבנית כמנהגה להגיש את התה לבעלה, ובדרך היא נופלת ארצה, ושוברת את רגל.
מה היה כל אחד מאתנו אומר על מקרה שכזה? – שילם לה הקב"ה, לאותה רבנית על סירובה לקחת את החתן ההוא, נכה הרגל, לבתה. אפשר היה לראות בחוש, את הרמז שרמזו לה במה היא צריכה לשפר מעשיה ולתקן דרכיה.
אבל אותה אשה, לא רק שלא שתה ליבה אל הרמז, אלא החלה לגעור בבעלה, ואמרה לו: "אתה רואה, הכל בגללך! משום שבקשת ממני להגיש תה לפני התפילה, שברתי את רגלי!"…
ואמר על זה הגר"ח שמואלביץ: ראו איזה חושך, איזה עיוות! במקום שתראה האשה בכך גמול שמימי, על שסירבה להשיא את בתה לבחור הת"ח, בשל הפגיעה ברגלו, היא מבכרת לראות בכך, 'עונש' על גמילות חסד אמיתית שעשתה עם בעלה הרב.
אבל במקרה זה החושך הוא בכפליים, וכמו שכותב ה'מסילת ישרים'. משום שאם בדרך כלל, אדם אינו מקשר כלל בין מה שאירע לו ובין מה שטעון שיפור בדרכיו, הרי שבמקרה שלנו – האשה הזו הבינה שיש קשר בין שבירת הרגל למעשיה, אלא שבמקום לראות את ה'אור', ולחפש במקום הנכון, היא הולכת היישר אל החושך, ותולה את שאירע בסיבות אחרות.
וזו אינה רוממות של בית.
האשה קוראת לבעלה 'דוד המלך' והוא קורא לה 'אסתר המלכה'
בל נחשוב שהשפה הזו שייכת רק לבני זוג 'מלכותיים' שכאלו, כמו כ"ק ה'אמרי חיים' וזוגתו הרבנית. שפה שכזו, יכולה היא שתשרה בכל בית ובכל משפחה.
צריך רק להתרגל לחיות כך, ולדעת שכאשר מדברים בסגנון מצוחצח ושובה לב, שעדינות הלב בוקעת ממנו, משפיעים הדברים בכפלי כפליים, יותר מאשר צעקות רמות וביטויים משפילים, שאין בינם ובין בית יהודי – מאומה.
שפה מלכותית אינה ההיפך מכעס, או צעקות. כבר לא מדברים כאן על עליבות ושפלות רוח שכזו, שאינה מתאימה ליהודי.
שפה מלכותית היא שפה שבה הילדים יסתכלו על הוריהם כ'מלכים', וממילא הם, הילדים, יצמחו ל'בני מלכים'.
אני מכיר בני זוג, שלבעל קוראים דוד, ולאשתו אסתר. האשה קוראת לבעלה 'דוד המלך', ואלו הבעל קורא לאשתו 'אסתר המלכה'.
שפה מלכותית היא שפה שכל מילה שלה – מתחשבת באדם שממול, בהתייחסות פרטנית לכל מילה העלולה לפגוע בו.
בית שיש בו שפה כזו, הוא בית אחר. כל הנכנס בשעריו, מרגיש באופן מיידי את הרוח הטהורה הנושבת מארבע כנפות הבית, ונדבק בה, כי היא סוחפת את הכל, היא שובה את הכל בטהרתה, בנקיונה ובמלכותה.
הלקח שלקח הת"ח מבנין השגרירות
על הפסוק (במדבר, פרק א' פסוק מ"ט) "אך את מטה לוי לא תפקד", אומר רש"י בשם המדרש (תנחומא ט"ו) – "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו".
לגיונו של מלך אנחנו, וככאלה נועדו לנו תפקידים חשובים ומכובדים. כמי שנמנים על צבא המלך, המטלה שצריכה לעמוד תמיד נגד עינינו היא להראות כחיילים נאמנים ומסורים, החרדים לקיים כל ציווי היוצא מפי המלך, ולדאוג תמיד לכבודו.
אחד האישים התורניים המובהקים של בני ברק, השוקד מזה עשרות-עשרות שנים על התורה ועל העבודה בישיבת פוניבז', בהתמדה נוראה, סיפר לשומעי לקחו על ביקור שערך פעם בשגרירות שוודיה בארץ ישראל, השוכנת ברחוב הירקון בתל אביב.
אם לכל אחד מאתנו לא מזדמן לבקר במקום זה מידי יום ביומו, וגם לא מידי שנה בשנה, הרי שלת"ח הגדול ההוא בוודאי נחשב הדבר כאירוע נדיר ויוצא דופן במיוחד. וכיון שאחד החובות המוטלים על כל בן תורה, היא ללמוד לקח ומוסר מכל דבר שהקב"ה מזמן לו בחייו, הפעיל הת"ח את כל מחשבותיו על מנת להפיק מהביקור את הלקח הנכון. והוא אכן יצא משם עמוס וגדוש בלקחים מוסריים, שהבולט שבהם מובא להלן:
"מהרגע הראשון שנכנסתי לבנין השגרירות ה'מטפס' לכמה קומות" – סיפר הת"ח לתלמידיו – "ראיתי ונתון אל ליבי שכל פינה בבניין משקפת ומסמלת את ארץ האם, הלא היא שוודיה. על הקירות היו תלויות תמונות נוף משוודיה, הריהוט היה מעוצב בסגנון שוודי, כמו גם סמלים אופייניים אחרים שהאזרחים השוודים מעריכים אותם. כל זאת למרות שהאנשים שאיישו את הלשכות והמשרדים בשגרירות לא היו, ברובם, יוצאי שוודיה.
"גם שפת הדיבור בכל פינות השגרירות היתה השפה השוודית, והעובדים הקפידו לשוחח רק בשפה זו; ההנהגות והנימוסין במקום נגזרו מהתרבות בארץ זו; הדיפלומטים הגיעו לעבודתם במכוניות שוודיות, וכך עוד ועוד תווים ותגיות, סמלים וסימונים, שכולם ביחד וכל אחד לחוד הזכירו את שוודיה.
"ההרגשה היתה", סיפר הת"ח, "שלמנהלי השגרירות יש ענין מיוחד בהחדרת אורח החיים וההווי השוודי אל תוך הבניין. לאמר: 'כאן מתנהגים כמו בשוודיה, ובשוודיה כמו בשוודיה יש כידוע הנהגות והליכות מיוחדות במינן. מי שחורג מההליכות הללו, אין מקומו אתנו'.
"ביוצאי סוף סוף מבניין השגרירות", המשיך הת"ח לספר, חשבתי לעצמי שהנה אני הולך עתה אל בית המדרש, וגם שם יש, להבדיל, הנהגות והליכות מיוחדות, המאפיינות את בית מקדש המעט, ומה גדולה, אפוא, החובה המוטלת עלינו לשמור במסירות רבה על כל תג ותג בהליכות אלו, לא פחות ממה שאנשי השגרירות השוודית ברחוב הירקון, מקפידים על קיום הליכותיהם.
"ומבית המדרש אני הולך לביתי, וגם שם, בבית היהודי, יש אינסוף הנהגות שצריכות לאפיין את אנשי הבית, ועליי ועל כל אנשי ביתי מוטלת החובה, לאמץ את ההנהגות הללו בחום, ולא לסור מהן כמלוא הנימה".
לזכור שאנחנו מתגוררים ב'בית יהודי', עם 'פה' משלו, עם הנימוסים משלו, והדבר צריך להיות מורגש בצורתנו, ובכל הליכותינו, שהכל יראו ויגידו ש'האיש הזה משתייך לבית היהודי'!
(מתוך הספר 'שמחה בבית' בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן)
