בשעות שאנחנו יושבים ועסוקים בדברים רציניים, יושב העולם הנכרי והחילוני מול מסך גדול וצופה בבטלה אווילית חולנית בתחרות כדורגל עולמית, 'מונדיאל' שמה. מדובר בתחרות הנערכת אחת לכמה שנים.
כדי לסבר את האוזן נסביר עד כמה העולם שטוף בצפייה באותם משחקי הבלים: בשידור ההיסטורי של נחיתת אפולו 11 על הירח, צפו 14% מאוכלוסיית העולם. לתחרות כדורגל זו, שנערכה לפני כמה שנים, נחשפה 46% מאוכלוסיית העולם. 29% מהאוכלוסייה העולמית (2 מיליארד איש) צפו לפחות בחלק ממהלך המשחקים. 909 מיליון צופים, בערך 13% מאוכלוסיית העולם, צפו במשחק הגמר בין חבורת הכדורגל של ספרד לבועטי הכדור של הולנד.
בסין הקצו לתחרות זו, שנערכה לפני כמה שנים, סך של 2,968 שעות שידור. איטליה הקדישה לענין המאד-מאד לא רציני הזה לא פחות מ2,854 שעות שידור, שהוא זמן המקביל לארבעה חודשי שידור רצופים ללא הפסקה. גם ישראל הנאורה שידרה בערוצי המדיה שלה 138 שעות, במשחקים שנערכו בפעם שעברה. לפי סקרים שונים, הישראלים מרותקים לצפייה במשחקים שעות על גבי שעות, ופשוט מכלים את זמנם על צפייה בכמה כדורגלנים גויים. פעם גוי כזה נגד גוי כזה ופעם אחרת, גוי אחד נגד גוי אחר.
אין צורך להסביר בפני הקוראים, את העליבות הנפשית והאישית שברביצת צפייה במשחקי כדור, כאשר הצופה אפילו לא מתעמל או רץ בעצמו, אלא רק מביט באחרים העושים זאת. אך יש בכך גם משהו שגם אנו, כבני תורה, יכולים ללמוד להימנע ממנו:
לא להשחית את הדבר היקר מכל, אותו קיבלנו במתנה מהקב"ה.
– – – הזמן.
מהרגע שהתינוק מגיח לאוויר העולם, וכולם קוראים בחדווה "מזל טוב", מתחיל שעון החול לפעום. כל אדם באשר הוא, מתחיל מרגע זה את הספירה לאחור. ישנם החיים שבעים שנה, שמונים או מאה ועשרים שנה. בסוף – כל השניות, הדקות, השעות והימים – מסתיימים.
כולנו מכירים את המעשה הבא, אך הוא כה ממחיש את הנושא. הגאון רבי נפתלי טרופ זצוק"ל, ראש ישיבת ראדין, נפל למשכב, וחייו עמדו בסכנה גדולה. התכנסו תלמידיו וסיכמו שכל אחד מהם יתרום זמן מימי חייו עבור רבו.
אחר שנתן כל אחד חלקו, זה חודש וזה כמה חודשים, אחרים הפליגו גם לשנה ושנתיים, נכנסו לסבא קדישא רבינו החפץ חיים זיע"א, סיפרו לו על היוזמה, ושאלוהו כמה זמן מחייו הוא מסכים לתרום עבור רבי נפתלי.
הרהר החפץ חיים ארוכות, ואמר: "אתרום. דקה אחת!".
עיון בספרים הקדושים מגלה לנו שכל תנועה מתנועות גופנו, קשורה לעולם אחר, ל"ספירה" אחרת. תזוזה של אצבע אינה פועלת כתזוזת הלשון. לעיניים עולם רוחני משלהם. ומה שניתן לפעול באף, לא ניתן לפעול בעולמות העליונים בזרוע. כל תנועה של ירך רגל ימין קשורה לספירת נצח, ואילו פעולה של ירך ורגל שמאל – כבר שייכת לספירת הוד. כך כתוב בספה"ק. אלו דברים גבוהים שאין לנו השגה בהם, אך המסר העולה מהם הוא שאם היינו יודעים ומבינים, בקצה קצה ההשגה, מה ניתן לעשות בכל רגע בחיינו, בכל תזוזה קלה שלנו, היינו מעריכים יותר את הדבר החשוב ביותר מכל, הזמן.
בעבר היה האדם העובד לפרנסתו, עובד מצאת החמה ועד צאת הכוכבים. עם החשכה היה הוא הולך לישון וקם בבוקר רענן. עם המצאת החשמל והטכנולוגיה ועם המעבר לעבודות קלות ונינוחות יותר, ישנם יותר שעות פנויות ביום. מה עושים איתם?
"אני אדם העובד לפרנסתי", אומר האיש לעצמו ומסתפק במועט, בלימוד של שעה אחת ביממה. הוא שב לביתו בשעה 4 אחה"צ ולא פותח ספר, חוץ משעת שיעור ה"דף היומי"", עד למחרת ב-8 בערב. ביתרת זמנו הפנוי הוא מוצא לעצמו עיסוקי סרק, מפטפט עם כל מי שמוכן לשמוע אותו, מביט במחשב ומכלה את זמנו לריק. אך בשמים אין כרטיס כניסה "מוזל" ל"אנשים שעובדים", באמצעותו מרשים להם לבזבז זמן מיותר. נכון מאד, מותר לעסוק בפרנסה והעיסוק בפרנסה, לאלו שנאלצו לעזוב את ספסלי כולל האברכים מאילוצים שונים, אינו נחשב ל"ביטול תורה" לדעת רוב הפוסקים. אך בשעות שאינך עובד ושגופך נרגע ונח כבר מעל היום, אין שום היתר להשחית את הזמן ולא ללמוד תורה או לעסוק במצוות. אתה "אדם עובד" ולכן מותר לך להתעסק בהבלי העולם?
אתה לומד תורה 10 שעות ביום, ברציפות ובחשק, ולכן אתה מרשה לעצמך לבזבז את שאר השעות הפנויות?- חס וחלילה !!!
עולם נכרי שלם יכול לשבת מול מסך מרצד ולדעת מראש שכעת הוא הולך לכלות לריק שעה וחצי. אסור לאפשר לתרבות בזבוז הזמן להיכנס אלינו. צריך לנוח? מצוין. צריך לקרוא משהו, לדבר ולפוש? בסדר גמור. אך לא להכריז מראש: עכשיו אני הולך לשרוף שעתיים סתם כך.
שמעתי פעם מהגר"א פילץ שליט"א, שההבדל בין בחור רגיל לבן עליה, נמדד בחמש הדקות האחרונות של סוף ה"סדר", כשכבר סיימת את הסוגיה ולמדת את כל הראשונים והאחרונים על דף הגמרא. בן עליה לא יתן לחמש הדקות האחרונות לחלוף סתם. הוא ינצל אותם כדבעי.
▀ ▀ ▀
לפני למעלה מעשור כתבתי "שטיקל-תורה", בו טענתי שהרמב"ם חייב בתלמוד תורה רק "בעל יסורים", כזה שכל ימיו עוברים עליו ביסורים. אדם כזה שיתבטל מתלמודו, על אף שהעיסוק ביסוריו אינו נחשב לביטול תורה, סוף סוף יהיה עם הארץ. יחסר לו בידיעת התורה. אך יהודי שאינו חש בטוב באופן חד פעמי, יכול לנוח כעת ולהשלים את ידיעת התורה שלו לכשיבריא.
היו לי כמה וכמה ראיות לרעיון, ואף פירסמתי אותו בקובץ תורני נכבד. ואז שטחתי את הדברים, כולל הוכחותי וראיותי, לרשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א.
מרן שר התורה שליט"א קרא את הדברים והגיב: "אני לא מבין. אם החולה הזה יכול ללמוד – שילמד. ואם הוא לא יכול – שלא ילמד!"…
– – – כמה פשוט, כמה נכון. יש לך כעת זמן. אתה יכול לנצלו לבנות עולמות, לעשות מצוות ומעשים טובים? תעשה. אינך יכול, כי אתה אנוס מסיבות שונות? אל תעשה. אך אל תבזבז לריק את המצרך הנדיר והנפלא הזה, הזמן.
נקודה למחשבה / הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליטא
יתד נאמן – י"ד בתמוז תשע"ח
1/291