תמלל וערך: יעקב א. לוסטיגמן
אתמול הבאנו ב'הפותח' את חלקו הראשון של השו"ת המיוחד שהתקיים עם ראשי הישיבות בכנס 'סדר הכנה' של 'דרשו', והיום נביא כאן את חלקו השני, בו הוצגו בפני ראשי הישיבות שאלות בנוגע לחברותות, ולגבי הצורך שקיים לפעמים ללמוד עם בחור חלש יותר, כדי לגמול עמו חסד.
הגר"נ קופשיץ פתח את תשובתו לשאלה זאת במעשה שאירע עם הגאון רבי משה יהושע לנדא, שהיה מבכירי תלמידיו של מרן החזו"א, והיה נוסע בקביעות מירושלים בה התגורר לבני ברק, מקום מגורי החזון איש.
"ברבות הימים", סיפר הגר"נ, "למדו רבים מבני ירושלים שאם יש להם שאלה למרן החזון איש, הם אינם חייבים להטריח את עצמם בנסיעה עד בני ברק, שבאותם ימים היתה משימה מורכבת ולא פשוטה בכלל, ובמקום זאת היו מבקשים מר' משה יהושע שישאל עבורם את החזון איש את השאלות שלהם.
"במשך הזמן הלכו והתרבו השאלות, ולא פעם הוא היה צריך להיכנס בעובי הקורה כדי להבין את השאלה על כל צדדיה, על מנת שיוכל להציג אותה בצורה טובה יותר בפני החזון איש, עד שהדבר הפך למעמסה גדולה על כתפיו משום שהוא הפסיד שעות רבות של לימוד.
"הוא אמר לחזון איש שהוא מבקש לעצור את ההתנהלות הזאת ולהפסיק להעביר את השאלות הגוזלות ממנו זמן יקר ומונעות אותו מלימוד התורה במשך שעות ארוכות.
"אמר לו החזו"א דבר מדהים, שכדי להבין את התורה צריך שתהיה נשמה מעודנת. חייבים עדינות הנפש כדי להבין את התורה שהיא חכמה רוחנית מאוד. ואיך זוכים לאותה עדינות הנפש? על ידי עשיית חסד עם הזולת. מצוות החסד מצחצחת את הנפש, מעדנת את הנשמה ומטהרת את לב האדם כדי שיהיה מוכשר באופן נעלה יותר ללימוד והבנת התורה.
"עם זאת", הוסיף הגר"נ קופשיץ שליט"א, ברור הדבר שבתחילת הלימוד אי אפשר שהבחור יפקיר את עצמו לחלוטין כדי לעשות חסד וללמוד עם חברותות חלשים. לכן צריך בנושא הזה הרבה מאוד שיקול הדעת, לגלות אפכתיות לחברים חלשים יותר, להשתדל לעזור להם וגם להקדיש להם זמן.
"באופן כללי אפשר לראות בישיבות בצורה ברורה, שדווקא הבחורים שאכפת להם מהשני, שדואגים לחברים ועוזרים לאחרים, דווקא הם זוכים שהקב"ה נותן להם שכרם מידה כנגד מידה שהוא דואג להם. הבחורים האלו הם אלו שבאמת מצליחים יותר בלימוד ובכל תחום אחר, כי כלל ברזל נקוט בידינו: אין אדם עושה מצווה ומפסיד!".
אינה דומה שמיעה לראיה
במענה לשאלת בחורים עד כמה הם צריכים להתאמץ להיכנס לשיעורים במהלך לימודיהם בישיבה הגדולה, לאחר שלמדו בעצמם את דברי הראשונים והאחרונים, השיב הגר"ש שטיינמן שליט"א, כי לכל מגיד שיעור יש צורה אחרת של מסירת שיעור, וגם בעניין זה יש הבדלים מהותיים בין סגנון השיעורים הנמסרים בישיבות קטנות לשיעורים הנמסרים בישיבות גדולות, ולכן חשוב במיוחד להיכנס לשיעורים ולא להחמיץ אף שיעור.
"גם שמיעת השיעורים בקלטת אינה אותו הדבר. יש יש מושג של 'פנים מסבירות'. אני יכול להעיד על עצמי שבצעירותי למדתי אצל הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, והיום אחרי שנים ארוכות אני מקשיב לשיעוריו המוקלטים – וזה לא אותו הדבר, זה עולם אחר. כשאתה רואה את הרב מול העיניים ושומע אותו, רואה את תנועות הפנים, את צרת הדיבור, את הדרך שבה הוא ניגש אל הגמרא, זה משהו שונה לחלוטין ואין לזה שום תחליף. לא הקלטות, לא סיכומים ובוודאי שלא לימוד עצמי".
בעניין זה הוסיף הגר"נ קופשיץ מעשה ששמע ממרן רבינו ראש הישיבה הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, על שני בחורים בישיבה שהיו שניהם בעלי כישרונות גדולים מאוד. אחד מהם היה חוזר על השיעורים ששמע מרבני הישיבה ארבע פעמים, כותב ומסכם שוב ושוב, ואילו חברו היה שומע אבל לא כותב ומסכם. הטענה שלו היתה שהוא יכתוב את השיעורים שלו כאשר יהיה בעז"ה ר"מ או ראש ישיבה, ומה לו ולכתיבת חידושי התורה של אחרים? אומר רבי גרשון שהמציאות היא שהראשון הוא מרביץ תורה מהגדולים בדורנו, ואילו חברו שכיום הוא כבר יהודי מבוגר מאוד, עדיין מנסה להיות מרביץ תורה ונערך למסירת השיעורים שלו, אבל הוא לא התקדם לשום מקום.
"סיפור נוסף סיפר הגר"ד פוברסקי זצ"ל, על שלושה בחורים עילויים שלמדו בגרודנא אצל הגר"ש שקאפ זצ"ל, והיו חביבים עליו במיוחד. ברבות הימים ביקשו שניים מהם לעבור לשמוע שיעורים במסכת יבמות מרבי ברוך בער זצ"ל, ואילו השלישי דבק ברבו רבי שמעון ולא אבה לפרוש ממנו. המעבר של השניים גרם לרבי שמעון לחלישות הדעת, אבל הוא לא אמר להם דבר.
"אמר רבי דוד: שלושת הבחורים האלו היו גדולי תורה, מגדולי ישראל, אבל שני אלו שפרשו מרבי שמעון, לא זכו להרביץ תורה כמו שהיה ראוי להם. המקום שלהם, הישיבות שלהם לא היו כמצופה מתלמידי חכמים מופלגים כמותם. התלמיד השלישי, שדבק ברבו רבי שמעון ולא אבה להיפרד ממנו, היה רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, והוא הפך להיות ראש הישיבה של הדור כולו, ומגדולי מרביצי התורה
"כל אחד רוצה להיות מאלו ש'ונשמע קולו בבואו אל הקודש'. מי שישמע את ראשי הישיבות יזכה גם הוא להרביץ תורה ברבים".
אין תוכו כברו
לקראת סיום המעמד העלה הרב בירנצוויג סוגיה נוספת, בעניין הלבוש הישיבתי, ועד כמה חשוב הדבר שבחורי ישיבה לא יצאו לרחובה של עיר כשהם ללא הכובע והחליפה המזהים אותם כבני ישיבה שתורתם אומנותם, וכמי שנושאים לבם לשמים.
הגר"נ קופשיץ השיב בסיפור ששמע מאביו, שסיפר כי סבו שהיה נכד של מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, נכנס בצעירותו לבקר אותו כשאליו התלווה חבר מישיבת סלבודקה. החבר היה בחור ירא שמים ותלמיד חכם גדול, אבל הלבוש שלו לא היה בהתאם לרמתו התורנית, והוא היה לבוש בצורה פשוטה לא כמו בחור ישיבה.
"לאחר מכן אמר הגרי"ח לסבי, שהחבר הזה 'אין תוכו כברו', כי מבחוץ הוא נראה אדם פשוט, ומבפנים הוא בן תורה ותלמיד חכם גדול.
"הוסיף הגרי"ח דבר נורא ואמר, שכשרבן גמליאל אמר שמי שאין תוכו כברו אל ייכנס לבית המדרש, הוא התכוון גם לכזה סוג של תוכו כברו! גם מי שהפנימיות שלו טובה ונעלה מהמראה החיצוני שלו, אל ייכנס לבית המדרש. למה? כי הלבוש החיצוני שומר על האדם. אם אתה רוצה להחזיק את עצמך כבחור ישיבה, אם אתה רוצה להחזיק במעלה של 'ישיבה בחור', אתה צריך להיראות בהתאם, והיציאה לרחוב צריכה להיות אך ורק בלבוש ישיבתי מלא".
2/173