אני יושב בביתי, לפתע נשמעות דפיקות בדלת. אני פותח את הדלת ו… על המפתן עומד ערבי עם כאפייה ושפם גדול. הנשמה שלי יוצאת מרוב פחד, ואני שומע את הערבי אומר לי: "רגע! רגע! תירגע! בסך הכל באתי לבקש ממך טובה. כמובן, רק אם לא קשה לך. אני רוצה שתלווה לי 400 אלף שקלים לשבוע ימים", האם יש מישהו שילווה לו?

"דבר נא באזני העם"    (י"א, ב')

בגמרא (ברכות ט.): "דבר נא באוזני העם – אמרי דבי רבי ינאי, אין נא אלא לשון בקשה – אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם".

וקשה, וכי לא די במה שהקב"ה הבטיח "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", איזה צורך יש בנימוק "שלא יאמר אותו צדיק", וכי ההבטחה של הקב"ה תלויה באמירתו של מישהו?

ומבאר רבי שלמה גנצפריד זצ"ל, בעל ה'קיצור שולחן ערוך', בספרו 'אפיריון', בשם הדובנער מגיד זצ"ל, כמובן באמצעות משל:

בחור צעיר השכיר עצמו לעבודה בשדה, וכעבור חודש ימים בא בעל השדה לשלם לו ונתן לו שטרות כסף. אבל מה? השטרות היו מקומטים ובלויים, כדרכם של שטרות שעוברים מיד ליד.

כעס הבחור על בעל השדה: "מדוע אתה נותן לי סמרטוטים כאלה?! וכי אין לך לב? עבדתי בשדה שלך חודש שלם ואתה מביא לי כאלה 'שמאטעס'?!".

ניסה בעל הבית להרגיע את רוחו והסביר לו: "האם זה שמאטעס? אתה יכול להיכנס לכל חנות לקנות ב'שמאטעס' האלה בלי שום בעיה". אבל הבחור עמד על שלו: "אני רוצה שטרות נורמליים".

ראה בעל הבית את המצב העגום, הלך לאבי הנער ואמר לו: "אני נותן לו שטרות כסף והוא זורק לי אותם בפנים וצועק: 'זה שמאטעס'. תעשה לי טובה, תסביר לבן שלך שאלו שטרות טובים, הוא לא קולט".

אמר לו האב: "אני עצמי מבין ויודע שהשטרות הללו תקינים לגמרי, אבל מה אפשר לעשות, לבן שלי אין דעת, הוא חושב ששטרות מקומטים אינם שווים. במטותא ממך, תן לו שטרות חדשים ונקיים, שגם הוא יבין שהכל בסדר. לא די בכך שאני אבין, צריך שגם הוא יבין".

אומר המגיד מדובנא: אמר הקב"ה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", מהו "רכוש גדול" – האם הכוונה לכסף ולזהב?! האם זה מה שחשוב ליהודי?! לא ולא! "רכוש גדול" זו התורה, המצוות. עם ישראל יוצאים ממצרים "ברכוש גדול" – עם מ"ט שערי קדושה, עם אמונה גדולה.

אכן, זה העושר האמתי. אבל "יאמר אותו צדיק" – אברהם אבינו ע"ה, האבא שלנו: אני עצמי, כמובן, מבין ויודע מהו "רכוש גדול", אבל הבנים שלי היו עבדים במצרים, הם היו שקועים בגשמיות ואינם מבינים מהו הרכוש הגדול האמתי, הם חושבים ש"רכוש גדול" זה כסף וזהב…

לכן, כדי "שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם", כי הם לא מבינים מהו "רכוש גדול" וסבורים שזה כסף וזהב, על כן אמר להם הקב"ה: "וישאלו איש מאת רעו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכל זהב".

מרן הסטייפלער זצוק"ל ביאר, כי ביציאת מצרים ראו שלטון נוסף של הקדוש ברוך הוא – ראו שה' יתברך בעל הבית על החן! אם הקב"ה נותן לאדם חן בעיני הבריות – יש לו חן בעיניהן, ואם הקב"ה אינו נותן – לא יעזור לו שום דבר! הוא לא יישא חן, גם אם יעשה את כל ההשתדלויות שבעולם לנשוא חן. לכן, רק מכיון שה' נתן את חן העם בעיני מצרים, לכן "וישאילום וינצלו את מצרים" (יב, לו).

המצרים היו שונאים מושבעים של בני ישראל. הם ידעו היטב שכל המכות שניתכו על ראשם הם בגלל היידאלאך האלו… הם הבינו שכל הצרות נגרמות להם בגלל היהודים, ושנאו אותם בכל לבם!

הבה נתאר לעצמנו מצב מבעית שכזה:

אני יושב בביתי, לפתע נשמעות דפיקות בדלת. אני פותח את הדלת ו… על המפתן עומד ערבי, א אראבער, עם כאפייה ושפם גדול… הנשמה שלי יוצאת מרוב פחד, ואני רץ לצלצל למשטרה: "הלו! הצילו! הצילו! ערבי בדלת שלי"…

לפתע אני שומע את הערבי אומר לי:  "רגע! רגע! תירגע! אל תדאג! לא באתי, חלילה, לעשות לך רעה! בסך הכל באתי לבקש ממך טובה. כמובן, רק אם לא קשה לך. אני רוצה שתלווה לי 400 אלף שקלים לשבוע ימים. בתחילת השבוע הבא אחזיר לך את הכסף"…

האם יש מישהו שילווה לו? על פי דרך הטבע אף לא אחד יסכים להלוות לו לא 400 אלף שקלים, לא 40 אלף שקלים, ואפילו לא ארבע מאות שקלים! כך יתנהג כל אחד ששכל ישר בקדקודו!

והנה, במצרים עומדים היהודים השנואים על פתח בתיהם של המצרים ובפיהם בקשה מוזרה: "מוחמד! תוכל להשאיל לי את שעון הזהב התלוי שם על הקיר? את השעון הכבד, שמשקלו עשרה קילוגרם זהב טהור, זה שירשת מסבא של סבא שלך?".

והמצרי משיב: "כן! בבקשה! בכבוד!".

ולאחר מכן מוסיף: "יש עוד משהו שאתה צריך? בבקשה, קח"…

הרי חז"ל (בכורות ה:) אומרים, שלא היה אדם אחד מישראל שלא יצא עם פחות מתשעים חמורים לובים טעונים בכספה וזהבה של מצרים…

איך קרה דבר כזה? איך ייתכן שהמצרים שכל כך שנאו אותנו, יותר ממה שאנחנו שונאים את הערבי שדפק בדלת, הסכימו להשאיל ליהודים את כל כספם וזהבם, עד כדי כך שבני ישראל רוקנו את מצרים ועשו אותה כמצולה שאין בה דגים?!

התשובה היא: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים"!

הקב"ה הינו שליט על החן! אם הוא רוצה שיהיה לאדם חן, יהיה לו חן גם אם זה מעל ומעבר לכל היגיון, גם אם זה לא נתפס בשכל האנושי!

וגם להיפך.

אם הקב"ה אינו נותן את החן לא יעזור כלום. גם אם תעשה את כל ההתייפיפויות שבעולם – לא יהיה לך חן!

לפני מספר שנים באתי לחנות כובעים לקנות שם קאפעלוטש (כובע). עמדו שם שלושה בחורים – האחד היה מעוניין לקנות כובע, והוא הביא אתו את שתי החברותות שלו, מסדר א' ומסדר ב', כדי שיראו איך הכובע עומד עליו… הרי צריך שהכובע יעמוד בדיוק 'ככה' ו'לא ככה'… צריך לבדוק שהוא עומד מושלם, כמו הריבוע של התפילין…

מה אומר ומה אדבר? המוכר אמר לי שהם נמצאים כבר שעתיים בחנות…

שאלתי את הבחור לשם מה כל הסיפור הזה עם הכובע, והוא ענה לי: "מה כבודו רוצה? אני אוחז בשידוכים! אינני יכול להיראות כמו ליצן! אני צריך להיראות במיטבי, אני צריך לשאת חן"…

אי! אי! אי! שוטה שבעולם! האם אתה בעל הבית על החן? האם אתה יכול ליצור חן? הקב"ה בעל הבית על החן! ברצונו יהיה לך חן וברצונו לא יהיה לך, גם אם תעשה את כל ההשתדלות!

גם את זאת ראו ביציאת מצרים: הקב"ה הינו בעל הבית על החן! מורעדיג! מורעדיג!

(מתוך ספר 'יחי ראובן' – הגדה של פסח )