הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת" (בראשית כ"ה, י"ט)
בפרשת השבוע, מתארת התורה את קורות חייהם של יעקב ועשו, בני יצחק אבינו, שנולדו כתאומים דומים, אך אורחות חייהם שונים בתכלית. יעקב הוא יושב אוהלים, מתנהג בצורה הגונה ואצילית, מדבר באופן ישר ומכובד ואוכל בצורה ראויה ועדינה. ואילו עשו אחיו עוסק בציד, התנהגותו פוחזת ומשולחת רסן, דיבורו תקיף ולא מנומס, ואכילתו – ראוי שלא לתארה כלל… בהמשך הפרשות, נגלה את ההבדל בין האחים הופך להבדל מהותי בין הבנים: בני יעקב הם שבטי י-ה, זרע ברך השם. ילדים אצילים ומחונכים, ההופכים למייסדי עם ישראל. ואילו בני עשו חיים על חרבם, התנהגותם תואמת לחינוך שקיבלו מבית אבא…
התוצאות, תואמות להפליא למעשי האבות. עשו אולי ניסה להציג מצג שווא של צדיק העוסק בשאלות הלכתיות סבוכות, אך בניו, ואין כמו בנים להכיר במעשי האב, חונכו בביתו של עשו הרשע על כל המשתמע מכך, ראו את הדוגמא האישית האמתית שקיבלו וגדלו על פיה. ואילו יעקב, ילדיו גדלו בצלו של בחיר האבות, איש תם יושב אוהלים, וחיו את הדוגמא האישית האצילית, המחונכת, הנוהגת בכבוד ושקועה בדברי תורה, וגדלו בדיוק באותה צורה, העתק מושלם של אביהם…
אחת הסוגיות המטרידות ביותר את ההורים, היא חינוך ילדיהם. אינסוף השקעה, משאבים ומאמצים, ימים ולילות, התייעצויות וכנסים, מוקדשים לנושא החינוך – לעשותו באופן המיטבי, הנכון והראוי ביותר, שיבטיח תוצאות ברוכות כשאיפתנו הטהורה. מתברר, שיש גורם אחד שהוא בר השפעה כבירה ויוצאת דופן לאורך ימים, וכדאי להקדיש לכך תשומת לב: הדוגמא האישית. מה שהילד רואה, הוא מבין ומפנים. ילד שרואה את אביו אוכל בעדינות, מדבר בכבוד, מנצל את זמנו, מכבד כל אדם ונוח לבריות – יעשה בדיוק את אותו הדבר, כי הילד גדל כחיקוי לאביו. ילד שרואה את אמו מדברת בנחת גם ברגעים לחוצים, גומלת חסדים גם כשקשה לה, נזהרת בלשונה גם אם הרגיזו אותה – ילמד ויפנים כי כך צריך לנהוג.
ילד הוא הראי שלנו. הבה ננהג בצורה ראויה וערכית, ונרוויח שגם הילדים שלנו יגדלו ויתחנכו בצורה המיטבית, כפי שהיינו רוצים לראותם!
פאניקה בקצה הסלון
השעה שמונה בבוקר. מאיר'קה הקטן השכים קום כבר מזמן, נטל ידיו, התפלל וגם סעד פת שחרית. עתה, הוא ממתין בהתרגשות ובציפיה לבוא האורח… אמו השכימה קום עוד לפניו. בשעת לפנות בוקר מוקדמת, כבר ניקתה וצחצחה את הסלון, הכינה את השולחן הישן והגדול, הניחה עליו מפה הדורה וסידרה את הכסאות יפה יפה. אחר כך סידרה את הספרים בפינת השולחן בטוב טעם, ולבסוף, נעמדה בזוית החדר והביטה בסדר המופתי בסיפוק. "הכל מוכן", שחה לבנה בשמחה, "הוא יכול לבוא ושיהיה בהצלחה…". הדקות נוקפות, השעות חולפות, אך 'האורח' לא בא. שעת חצות היום הגיעה, והכסאות המסודרים בסלון עודם מיותמים, ממתינים לבואו. אט אט חודרת ההבנה וההכרה, כי ככל הנראה משהו השתבש, ו'האורח' כבר לא יופיע היום…
"הוא כבר לא יבוא היום", נאנחה האם, והחלה מנגבת דמעות אכזבה טהורות. "חיכינו לו כל כך הרבה זמן, הוא אמר שיבוא בשעה מוקדמת אך טרם הגיע. כנראה כבר לא יבוא היום", נאנחה שוב והדמעות הבודדות הפכו לנחל שוצף… 'האורח' המיועד, זה שהאם ומאיר'קה המתינו לו בכיליון עיניים, היה יהודי נשוא פנים, שהתפרנס מהיותו מלמד מומחה לצעירי הצאן. מזה כמה חודשים הוריו של מאיר'קה שמו עיניהם עליו, שיבוא וילמד את בנם תורה, שיאלפו חכמה בינה ודעת, ויסייע לו להתרומם ולהתעלות במעלות התורה והיראה. אחרי נסיונות רבים והבטחה לתשלום שכר רב, ניאות המלמד להגיע לבית משפחת שפירא ללמד את הבן, ואף הבטיח כי יבוא ביום פלוני בשעת בוקר מוקדמת…
אך מה רבה האכזבה כעת, כאשר היום חולף והמלמד איננו. "בטח טעה בדרכו", אמר הילד, אך הדבר לא הרגיע את האם הבוכיה. היא ישבה על הכסא בקצה הסלון ומיררה בבכי, ממאנת להאמין כי המלמד לא יגיע…
מאיר'קה הקטן התפלא. לא בכל יום רואה ילד את אמו כה נסערת וכאובה, הוא חש כי קרה כאן משהו לא שגרתי. "אמא", הוא גוחן ולוחש לה בשקט, "זה באמת לא נורא, היום הוא לא בא, אבל לבטח מחר כבר יגיע. ניחא, בוודאי התבלבל ביום או טעה בדרכו, אך עד מחר בבוקר בוודאי כבר יגיע ונוכל להתחיל ללמוד…", אומר הילד, מנסה להרגיע…אך עדיין לא נחה דעתה של האם. "מאיר'קה שלי", אמרה בקול אוהב, "הלא תבין כי יום שחולף, לעולם לא ישוב! נכון, הוא עוד יבוא מחר או מחרתיים, אבל היום הנוכחי, היום הזה כבר לא ישוב עוד לעולם! מה שיכולתם ללמוד היום – כבר לא תוכלו להשלים במועד אחר!".
מאיר'קה הקטן ישב על הספסל, והאזין בהתרגשות לדבריה של אמו, המסבירה את הסיבה לבכי על היום הבודד שחולף: "מחר בעזרת השם הוא יבוא, אך מחר כבר תלמדו את התורה המיועדת למחר. והתורה של היום מה יהא עליה? התורה של היום הנוכחי – כבר לא תספיקו ללומדה! החושב אתה שאני בוכה כי הוא לא יבוא לעולם? לא, בוודאי אני מאמינה שהוא עוד יבוא, אבל היום הזה שחלף לבלי שוב והתורה שלא נלמדה בו – על אלה אני בוכיה ועיניי יורדות מים…". הילד האזין בקשב לדבריה של אמו, אכן, את היום הזה כבר לא ניתן להשיב. באותו רגע חדרה ללבו ההכרה מהי משמעותו של כל יום שחולף, מה משמעות העובדה שאת התורה של היום כבר לא יספיק ללמוד…
למחרת, כצפוי, הגיע המלמד. התנצל מעומק הלב, והחל מיד בלימוד. כל הסיפור כמעט נשכח מלב… כמעט נשכח – – –
חלפו עשרות שנים. מאיר'קה הקטן גדל והלך, ושמו התפרסם ברחבי העולם היהודי כמקים עולה של תורה, הוא הגאון המפורסם רבי מאיר שפירא זצ"ל. הוא יסד את ישיבת 'חכמי לובלין', שהיתה למותג המצטיין של עולם הישיבות בפולין, בצילו למדו טובי הכישרונות ומצוייני הבחורים, בהיכלו נישא קול התורה ברמה, בערוגתו צמח הדור הבא של גדולי התורה…
היה זה בכנסיה הגדולה שנערכה בשנת תרפ"ג בפולין. כל גדולי הדור ומצוקי ארץ התקבצו ובאו לימי דיונים בנושאים העומדים על סדר יומה של היהדות באותן שנים. גם רבי מאיר הוזמן, ומשניתנה לו רשות הדיבור כבש את האולם ואת העולם כולו בחזונו: "הדף היומי. כל היהודים, בכל רחבי תבל ובכל מקום שהוא, יתחברו ללימוד דף גמרא אחד מדי יום ביומו!". החזון כבש את הלב, עורר כל נים בכל לב יהודי. לוחות לימוד חולקו, שיעורים הוקמו, חברותות נקבעו. מאז ועד היום המנגינה הזו לא יכולה להפסיק – מאות אלפי יהודים בכל רחבי תבל, לומדים דף גמרא משותף מדי יום, מתחברים יחדיו ללימוד משותף ופורה דבר יום ביומו.
לימים, משנשאל רבי מאיר מה עמד בבסיס ההצעה המהפכנית ששינתה את פני עולם התורה לבלי היכר, אמר בפשטות: "הדמעות של אמא שלי… כי כשראיתי באותו יום את בכייה הזך, את דמעותיה הטהורות הנובעות מעמקי הלב – הבנתי שלכל יום יש 'מנת התורה' שלו, וכל יום שחולף בלי לימוד 'מנת התורה' היומית – הוא אסון בלתי הפיך!
"הדמעות של אמא, שלא אמרה כמעט כלום, אבל עצם הבכי שלה, עצם שברון הלב, עצם הכאב והצער שהיתה שרויה בו – אלה חוללו בנפשי טלטלה, זרעו את זרעי מהפכת 'הדף היומי'. כי כשראיתי את אמא בוכה על היום שחולף – זה היה בשבילי יותר מאלף שיעורי מוסר על ימים שחולפים ללא מעש וניצול, וראיתי צורך להעניק לכל יום את המשמעות התורנית שלו, ולהנחיל את הצורך הזה לכל עם ישראל!".
לא ייאמן! עד היום, מאות אלפי יהודים לומדים מדי יום את הדף היומי. השיעורים מתרבים בקצב מסחרר, בשעות הערב היכלי התורה מלאים מפה לפה, הכל עוסקים בלימוד אותו דף גמרא מדי יום, כחזונו הגאוני וחלומו, הכמעט דמיוני, של רבי מאיר שפירא זצ"ל. וכולם, כן כן, כ-ו-ל-ם, אינם אלא הודות לבכי מסעיר ומטלטל, שבכתה אשה יהודיה אחת בפינת סלון פשוט, אי שם באמצע המאה שעברה. בלי שאמרה מילה, בלי שהטיפה מוסר, בלי שנעצה מבט מוכיח – אבל מה שראו עיני הילד באותו רגע ייחודי, הוא מה שיצר את מהפכת הדף היומי.
הילדים שלנו מסתובבים סביבנו יום יום, כל היום. לעולם לא נוכל לדעת איזו התנהגות שלנו תטלטל את נפשם הצעירה, לנצח לא נוכל לנחש מהו הדבר שיחולל את המהפכה. הם רואים, חכמים, מבינים ומטמיעים בנפשם את המסרים העקיפים, וגם כי יזקינו לא יסורו מהם. יתכן שישימו לב לכך שנתאמץ להתפלל במנין גם ביום שזה לא בא לנו בקלות, יתכן שמה שיתפוס אותם זה דווקא שנענה למתקשר בטלפון במילים חמות, למרות שהיינו עצבניים רגע קודם, ואולי מה שיישאר חרוט בנפשם הוא ריצתנו לשיעור היומי למרות העייפות המכרעת או החתונה שתתחיל עוד מעט…
כשהילד יגדל, יתכן מאוד שמה שילווה אותו הם הזכרונות מהארת הפנים של אמו בכל עת, מסבלנותה לכל פונה. הגיוני מאוד שיעמוד לנגד עיניו המראה, כיצד אמו היתה מתפללת בכוונה בקצה הסלון, מרוכזת בתוככי הסידור. סביר שיזכור כיצד הזדרזה להעניק במאור פנים מוצר מזון למשפחות נזקקות… מה שבטוח, הילדים שלנו רואים ומבינים. כדאי לנו לנהוג בצורה הראויה, לנהל את חיינו באופן איכותי ומיטבי, והתוצאה תהא שילדינו יפנימו זאת לעצמם ולתשומת לבם, וינהגו כך עד זקנה ושיבה!
הסוד שנחשף לאחר יובל!
אחד המיוחדים במחנכי ירושלים של פעם, מחנך שראה שליחות קודש בעבודתו היומיומית והיה דמות מופת לתלמידיו, היה זקני הרב דוד בטלמן זצ"ל. רבי דוד היה דמות של חינוך בכל הווייתו, מסירותו לתלמידיו היתה לשם דבר, ובנועם הליכותיו ושפתי פיו כבש את לב תלמידיו.
שיא השיאים, היתה האכפתיות שלו לתלמידיו. אלה עמדו בראש מעייניו, היתה ניכרת השקעתו בהם כבנים יחידים ממש. ימין מלטפת ומקל חובלים היו כלי עבודתו, אך האכפתיות היתה כל מהותו. בחלוף יובל מפטירתו, נערך כינוס זכרון בהשתתפות בני משפחתו הנכבדה וחלק מתלמידיו, מתוך מאות שזכה להעמיד בחייו. בין המשתתפים היה גם אבי מורי שליט"א, אשר סיפר לי את הסיפור הבא:
לקראת הכינוס, נערך מבדק-על בין תלמידיו בארץ ובעולם, לברר מה עלה בגורלם, ולהיכן הגיעו איש איש בחייו האישיים. עם סיום המבדק, התבררה תוצאה מדהימה ומפתיעה: מאה אחוזים מתלמידיו של רבי דוד, נותרו נאמנים לדרך ישראל סבא, כולם – כולם בלי יוצא מן הכלל הקימו בתים נאמנים בישראל, צועדים בדרך היהדות המפוארת. כל זאת, למרות שרבי דוד היה מחנך בתקופה קשה, במהלכה הנסיונות היו קשים ומורכבים. קשיי הפרנסה והחיים הטרידו למעלה ראש, ובלא מעט בתים נפלו נערי ישראל תמימים וטהורים למלתעות היצר הרע. ועם זאת – מתלמידיו של רבי דוד לא נפקד איש…
אין ספק כי לא מדובר בנתון סטטיסטי יבש, ויש הרבה מה ללמוד ממנו… לפיכך, נשאלו התלמידים לשעבר שאלה זהה: 'איך ניתן להסביר את העובדה שרבי דוד הצליח כל כך, שכל מי שעברו שנה תחת ידיו המחנכות נותרו נאמנים לדרך השם?'. רוב מוחלט מהנשאלים, השיבו את אותה תשובה בשינויי לשון קלים. התשובה היתה זהה להפליא, והיא מלמדת יותר ממשהו עבורנו – – –
"אני זוכר, שכשילד היה עושה מעשה לא ראוי, היה רבי דוד מליט פניו בידיו וממרר בבכי", הייתה התשובה האחידה. "הוא היה נסער, בוכה וכאוב, היה ניכר שהרגיש כאילו הבן שלו נפל ונכשל, הרגשנו כמו עשרה בנים לאב אוהב אחד. הצער שלו כשעשינו מעשה שלא ייעשה, ושמחתו בעת שחווינו הצלחה לימודית – היו כאילו הוא אבא שלנו, ואולי יותר". זו היתה התשובה, שהגיעה בשינויי לשון קלים, אך עם עיקרון זהה, שזורה בסיפורים אישיים וזכרונות מעלי געגועים לרוב. סיפור כזה או אחר, זכרון דומה או שונה, אך הכלל היה אותו כלל: רבי דוד חש שכל אחד מהתלמידים בכיתתו הוא בנו יחידו. אם יש שלושים ילדים בכיתה – משמע קיבל אחריות אישית לשלושים ילדים הגדלים בערוגתו, ומתחנכים תחת ידיו. הוא לא גער פומבית, גם לא נזף בעוצמה – הוא פשוט הצטער צער נוקב ועמוק, על כי כך עלה בנחלתו!
הסיפור הזה שולח לנו אלומת אור עוצמתית, לדרך חינוכית מוצלחת בסייעתא דשמיא. כולנו מחנכים שרוצים להגיע לתוצאות, מי בכיתתו בת"ת, מי בביתו, מי בשיעורו בישיבה. אך הדרך להגיע לאותן תוצאות ברוכות – היא להיות אכפתי למתרחש, לחוש את הנעשה בין החניכים שלנו באופן אישי ממש, לחוות את השמחה שלהם ולהצטער – אפילו יותר מהם – כשמשהו לא נעים קורה. אם החינוך יעלה לנו בריאות, זה סימן טוב. אם נרגיש כל תנודה חינוכית על בשרנו ממש, אנחנו בדרך הנכונה. אם נחנך בצורה שלוקחת אחריות, חווה באופן אישי, חיה את המתרחש, אם תופעות לא רצויות יכאיבו לנו ויגרמו לנו לבכות ממש, אם לא נרדם בלילה כי משהו לא רצוי קרה – אנחנו בדרך הנכונה לתוצאות רצויות ומבורכות, בעזרת השם!
כל יום 18 פרוטות…
אל חדרו של הרה"ק רבי ישכר דב מבעלזא זי"ע, נכנס יהודי והחל להשיח את אשר על לבו: "רבי", אמר היהודי, "הניסיונות רבים, בני הנוער לא מצליחים לעמוד בהם, אני רואה רבים מהנערים נופלים חללים לרוחות ההשכלה וההפקרות הנושבות בחוצות. רבי, עוצה לי עצה – אני מבקש להתפלל תפילה או סגולה מיוחדת, למען בניי הנערים לבל יפלו ברשת שטומן להם היצר!", התייפח מרורות…
רבי ישכר דב נשא אליו את עיניו הטובות, כאומר 'מבין אני את המצוקה', השתהה מעט ואמר:
"יהודי יקר! עכשיו באת? הן אני, למען בני רבי מרדכי, מיום לידתו אני ניגש מדי יום לקופת הצדקה, מניח בתוכה ח"י פרוטות ונושא תפילה חרישית למענו! למען הילדים אין עצה ואין תבונה – רק להתפלל ולהתפלל ולהתפלל, מהיום, כל יום ויום!".
אנו עוסקים בשיטות, בדרכים, ברעיונות ובהגות. מאמצים את המוח, משקיעים משאבים ומאמצים, אך בל נשכח – על הילדים צריך להתפלל, ולהתפלל עוד, ולהתפלל עוד, ועוד, ועוד, ועוד… הלא כך עשה רבי יששכר דב למען בנו, הוא הרה"ק רבי מרדכי מבילגורייא זי"ע!
וכשנשאל הרה"ק רבי יששכר דב זי"ע בהזדמנות אחרת, היכן ניתנת לנו אפשרות להתפלל על הילדים בתפילת שמונה עשרה, השיב כי המקום לכך הוא בברכת 'מודים', לכוון על כך במילים "לדור ודור נודה לך ונספר תהילתך". וכשנשאל מדוע אין ברכה מפורשת למען הילדים בתפילת שמונה עשרה, השיב בפשטות: "כי התפילה על הילדים כה גבוהה, שכדי למנוע מהמקטרגים להפריע לה הוזכרה רק ברמז…".
מהיום, כל יום. אף פעם לא מאוחר, הרגע זה הזמן להתחיל. תפילה חרישית, במילים שלנו או בשילוב פרק תהלים, עם צדקה או בלי, אבל כל יום, כל יום – להתפלל למען נפש הילדים. היש לנו בעולם נכס יקר מהם?