"וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ד'" (בראשית י"ח, י"ט)
הרב יעקב הייזלר
מבין גדולי התורה וההוראה המובהקים שעמדו לעם ה' בדור האחרון, בלטה במיוחד דמותו המאירה והמופלאה של האי גברא רבה, גאון אדיר וצדיק מופלא, איש האשכולות, זקן יושב בישיבה כל ימיו, אשר הרביץ תורה לעדרים במשך יובל שנים בהן העמיד המוני תלמידים. עמוד התורה וההוראה, מגזע אראלים ותרשישים, הגאון הצדיק רבי משה נתן נטע למברגר זצוק"ל רבה של מאקווא, בהונגריה, ולאחר מכן ניהל את עדת קדשו לתפארה בארה"ק בקרית אתא.
באנו במאמר זה להציץ טיפין טיפין מבין החרכים, אל מסירות נפשו ודמותו הגדולה שהאירה לארץ במשך שנות דור.
רבינו זי"ע עבר את תלאות השואה האיומה, כאשר הגרמנים הארורים ימ"ש הגלו את בני קהילת מאקווא בשנת תש"ד אל עבר המחנות. באותה תקופה התגלה רבינו במלוא הדרו, כאשר לא פסק מלהגות בתורה ואף ארגן שיעורים לצעירי הצאן במסירות נפש ובגבורה עילאית.
במאמרנו זה בחרנו להביא עובדה מופלאה ממסירות נפשו לשמירת התורה באותה תקופה קשה, בשילוב נס הצלתו מידי הגרמנים ימ"ש.
וכה כותבים בניו הגה"צ שליט"א, על מסירות נפשו לשמירת השבת עד לנס הצלתו, כפי ששמעו מפי רבינו זי"ע:
"…לעיר פרעשבורג הגיעו ביום ערב שבת קודש. בליל שבת קודש הלך אאמו"ר זצללה"ה יחד עם הרב מפישפיקלאדאן, הגה"צ ר' בנימין מענדלאוויטש, להתפלל באיזה ביכ"נ שהיה שם רב, והרב הנ"ל הזמינם לסעודת ליל שבת קודש.
"הנה מטעם הכובש הרוסי היו לכל אחד ואחד תעודות שחרור, אשר אישרו כי נושאיהן אינם משתייכים למחנה האויב הגרמני. את התעודות היו מחויבים לקחת עמהם בכל זמן ועת. יהודי שנתפס כשהתעודה אינה בידו – מועד היה להיות מוצא להורג ר"ל, או להישלח לסיביר לאחר משפט קצר.
"למרות כל זאת וחרף הסכנה בדבר, גמר אאמו"ר בדעתו כי את השבת הראשונה בו נשתחרר מהמחנות לא יחלל ויהי מה, וכבחינת 'אלמלא שמרו ישראל שבת הראשונה', ואצלם זו היתה השבת הראשונה מכל התלאות והזמנים, שהיה עז רצונם לשמור כדת וכהלכה מבלי לטלטל דברים כאלו.
"מאוחר בלילה בליל שב"ק, בעזבם את בית הרב הנ"ל לחזור לביתם, הופיע קצין רוסי מהמשטרה מאיזה מקום מוסתר, ודרש לראות תעודתם. כשראה שלא היו להם התעודות הדרושות תפסם ואסר אותם תיכף, בחשדם כי הנם רח"ל אנשים מהגרמנים גענעראלים וכו'. לא הועילה שום התנצלות שהנם יהודים ועל פי חוק התורה אין לטלטל ברחובות העיר בשבת, עיקר טענת הקצין היתה ששפת הלשון שדברו ביניהם – שפת האידיש – היתה דומה מאוד לשפת הגרמנים 'דייטש', וכמה שהתחננו לפניו להסביר שיש להם משפחה בעיר, ונתנו להם כתובת שלהם שילכו לברר, לא מצאו אצלו אוזן קשבת. הכניסם בבית הסוהר שהיה תחת השלטון הרוסי נ. ק. וו. ד. בעומק המרתפים.
"המה ביקשו שיעמדו לפני משפט וחקירה ושם יוכיחו צדקתם, אבל כל הטענות והמענות לא קיבלו מהם. כותלי הכלא רעשו מקול צחוקם של יתר האסירים, כשאחד מהם מכריז 'כבר הוא רוצה להופיע בפני שופט, כאן בכלא נרקבים עוד בטרם זוכים להגיע אל בית המשפט'.
"המשפחות בליל שב"ק חשבו שוודאי נשארו אצל הרב הנ"ל שהוזמנו אליו, כי מסתמא לא רצו ללכת באישון לילה. בבוקר כאשר ראו שלא חזרו לא אאמו"ר ולא הרב הנ"ל, מזה נעשית כבר חשדא של בהלה, ואמנו הרבנית הצדקנית זלל"ה, בצירוף ש"ב ה"ה דודנו הרה"ג מוהר"ר יושע פארהאנד זצ"ל וש"ב מוהר"ר פסח לעמבערגער שהיו כבר בפרעשבורג, התחילו להסתובב מבית אסורים אחד לשני ולא קבלו שום אישור או רושם שהם נמצאים שם במאסר (וזאת לדעת כי אצל הרוסים היו בלתי מסודרים, ולא היו נרשמים בסדר הבאים והיוצאים, ככה שהמצב היה עוד יותר חמור, כי לא ידעו איך להתחיל ההשתדלויות ובאיזה מקום, ונפל פחד מי יודע ח"ו אם לא שלחום כבר לסיביר למקום החושך רח"ל).
"אאמו"ר היה רגיל לספר, שאז בליל שב"ק בהיותם במרתף העמוק, ביקש והתחנן לפני הסוהרים והאנשים שם שיראו לעמוד לפני כסאות המשפט וכנ"ל, אולם הם ענו להם 'הלא אתם אינכם יודעים דרכי השלטון שלנו, שאצלנו יכולים שנים על גבי שנים להיות במאסר ולהירקב ח"ו, ולא לעמוד למשפט, וכשכבר אוחזים ומעמידים לפי המשפט, הרי זה כבר התחלת ה'יום טוב', כיון שיש כבר אופן להידבר על כל פנים'…
הנס המופלא
"התחלת נצנוצי הניסים היתה בשבת קודש בבוקר. הרשעים הסוהרים היו מלאי שכרות כנהוג אצלם, וכן הפועלים שלהם, אז כיבדו ולקחו האנשים החדשים שנאסרו, לטאטא את החצר של האסירים והמשרדים שלהם, ומשמיא זכו לה לאמנו בהתרוצצות הזו בין בתי הסוהר, ופתאום מבעד איזה חור בחומת החצר הנ"ל ראתה את שני הרבנים איככה עובדים בחצר, אז כבר ידעה וראתה המקום שלהם. תיכף רצו הביתה להביא את התעודות שלהם, והביאו מבני המשפחה מי שהיו לו קצת מהלכים בבתי המשפט, אבל כל זה לא הועיל.
"אם כל הטענות שעכשיו רק באו מהמקומות הנדכאים, והרי היה ניכר על גופם צרותיהם, בכל זאת לא הועילו, והם באחת שהנם מתחפשים ובעצם הנם רח"ל קציני נאציים.
"אחד מהקצינים שהיה ממונה שם, הסתכל בשעת עבודתם והיה קצת נראה לו שהם אינם אנשים רגילים מהרחוב, ועל כן אחרי עבודתם קראם למשרד שלו, אאמו"ר החל לטעון שיהודי הוא שאך שוחרר ממחנות הכפייה ומובן שאינו מרגל גרמני. הקצין אמר לפניהם 'איך יכולים אתם להוכיח שהנכם יהודים?' ענה אאמו"ר ואמר לפניו מאמרי גמרא ורמב"ם, הלכות ומנהגים יהודיים.
"כל מה שעברו לפניו נשאר הקצין בטענתו, שאין כל מקום להווכח בכך שהם יהודים, ופתח ואמר להם: 'תדעו שסוד הריגול הוא שלוקחים אנשים וקצינים, ושולחים אותם ללמוד בתוך אותן המדינות עם כל פרטיהן ודקדוקיהן, כדי שלא יוכלו להיוודע מי באמת מאותה המדינה ומי מרגלים מחופשים, ובמלחמה הזאת הרי הגרמנים – אחד מרצונם היה היהודים – תדעו ששלחו למקומות שגרו בהם יהודים אנשים משלהם, ולמדו התלמוד וענייני היהדות, ועל כן אין אנו יכולים להאמין לאף אחד על מהותו האמיתית', ככה טען הקצין הרוסי.
(וזאת לדעת שהתכנית שלהם היתה שביום ראשון שולחים כל האסירים למקומות הנדחים הנ"ל הידועים לשימצה, ככה הווי הסדר שבשבת לא שלחו, כי אצלם הווי גם כן סוף השבוע ויום מנוחתם).
"פתאום אמר: 'תדעו שאני יהודי, ובעונותינו הרבים אני נמצא שבוי אצל הרשעים האלו, ועל כן כל מה שתווכחו באופן התלמוד וכו' – זה הכל יודעים גם הגרמניים רח"ל ולא יועיל לכם, רק דבר אחד אני יודע, שאצל היהודים יש ענין נפלא, שהילדים הקטנים לומדים האלף-בית בניגון ותנועות, ברגש ובאופן נפלא, וזאת אני זוכר מימי הילדות שלי, וזאת ברור שענין זה לא עלה על דעת אף מרגל וקצין גרמני ללמוד אותו, כי למה יהא צורך בהתהפכות כזו, ועל כן – אם אתם יודעים זאת – הרי סימן שאתם יהודים אמיתיים'.
"מובן שתיכף ומיד אמרו האלף-בית בשפת הילדות, חן שעשועים ילדי קודש, כמו שמקובל מדור דור, קמץ אלף א וקמץ ב וכו', עם כל רגשי הניגון, ענה ואמר אותו קצין: 'הרי אתם משוחררים כי אתם יהודים, שזאת לא יכול שום גוי למסור בדרך נרגש כזה!'.
"הרב מלאדאן מוסר, שאחד מהם אמר גם נוסח ה'נשמת כל חי' וכו', עם כל הנוסח הקדוש וההתעוררות והרגש הקדושה של עובד ה', ובפרט בשעה כזו מה שהיה עומד לפניהם, מזה גם נתרגש אותו הקצין והודה ואמר שהם יהודים נכונים, וככה נשתחררו בעז"ה ממש ברגע האחרון, והודו כולם לה' על גאולתנו ופדות נפשנו".
(מתוך הקונט' 'זכרון בספר', שבתחילת הספר 'כלי גולה' מתורתו של רבינו)