"אני זוכר את הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך, היה גאון עולם ויחיד בדורו, לא היה עוד אחד כמוהו, אבל כמו שהיה גאון בתורה, היה גאון במידות טובות! איזו ענווה, איזה מתק שפתיים, איזה חיוך, אף פעם לא תראה אותו עצוב, כל הזמן חיוך על שפתיו!"

"וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד, ל"א)

יש בני אדם שלא היו מסוגלים לדבר, בדיבורם היו ערלי שפתיים, או מחמת חולשה שהייתה להם, אבל בכתיבה היו כמעיין המתגבר.

למשל, הגאון מלובלין בעל 'תורת חסד': אני יכול לומר לכם, אולי כל התלמוד יש בתוך הספר הזה! יש על 'אורח חיים' ויש על 'אבן העזר'. חבל שאבד מאתנו על 'יורה דעה', הוא מזכירו בהקדמתו, אבל לא ידענו מה היה לחיבור הזה.

אך חלק 'אורח חיים' – בצעירותי הייתי שותה בצמא את דבריו, כי כל גאונותו גאונות מבריקה, כל התלמוד מבהיק לנגד עיניו, בבחינת "עפעפיך יישירו נגדך", כל התורה כנגד עיניו. אתה לומד ורואה עוד בקיאות ועוד סברא יפה ועוד בקיאות, והכל ביושר העיון, לא פלפולים נפתולים כאלה, שמבלבלים את שכלו של האדם. כמה טוב שילמד אדם בספר הזה, הוא מצוי, לאחרונה צילמו אותו. הייתי מסתגר ימים ולומד רק בספר הזה, מבוקר ועד ערב. גאון נערץ כמוהו לא היה כמותו! הוא חי לפני שמונים שנה בשנת תרס"ד, אבל היה ענק ממש כמו בדורות הראשונים.

הרב חיבר את הספר בזקנותו, והוא כותב בהקדמתו שהוא היה באפיסת כוחות, לא היו לו כוחות, כל הזמן היה שוכב. בלילה הרב ע"ה היה רגיש מאוד, השינה לא הייתה לו בעיניו, היה ישן חצי שעה וקם, וזה מחליש את האדם, אדם שהוא בלי שינה אינו יכול לחיות, והיה ישן ביום עוד איזו שעה אחת כדי להשלים מה שחיסר בלילה. בכל היום והלילה שעה וחצי, מה תיתן לו שעה וחצי? הפלא ופלא היה האדם הזה, היה לו מוח כזה עם זיכרון מפליא!

סיפר לי הגאון חיים נאה ע"ה, שאביו ר' מנדל נאה ע"ה, היה יושב פעם אחת ולומד סוגיא של 'טיפת חלב' (חולין דף קח), הר"ן שם שלושה ארבעה דפים, כולו חידושים וסברות דבר פלא! והנה נכנס בעל 'תורת חסד', כמובן הוא עמד מלוא קומתו. אמר לו: 'מה אתה לומד?' אמר לו: 'אני לומד את הר"ן של סוגית 'טיפת חלב". אמר לו: 'אגיד לך את הר"ן בעל פה'. התחיל לומר לו את הר"ן מילה במילה. והוא שומע ומקשיב, הייתה לו סקרנות לראות כמה יודע, לא השמיט מילה אחת עד הסוף!! אמר לו: 'תאמין לי, ארבעים שנה לא למדתי את הר"ן הזה', וזכר אותו מילה במילה בעל-פה, שלושה דפים!

זה מוח פלאי, לא של בן אדם. איני יודע אם יש מלאכים שיש להם מוח כזה…

וספרו 'תורת חסד' ממש כמו שאמרתי 'תורת חסד על לשונה'. הרב מביא את הגמרא בסוכה מט (ע"ב), 'מאי דכתיב תורת חסד על לשונה, יש תורת חסד ויש תורה שאינה של חסד? אלא הלומד תורה ומלמדה לאחרים זו תורת חסד. הלומד תורה ואינו מלמד לאחרים זו תורה שאינה של חסד'. אמר: 'לא זכיתי ללכת לתת פלפולים ושיעורים מרוב חולשתי, לכן החלטתי להוציא את הספר הזה לאור, כדי שייהנו לכל הפחות מכתיבתי'.

אשרי אדם שייקח את הספר הזה וילמד בו, אפילו שעתיים בשבוע על הסדר. בכל סימן יש כמעט רוב התלמוד, מלא תורה מלא חכמה מלא סברות, יש בו ראשונים ואחרונים, זה ספר ממש 'מפליא לעשות'.

וזהו כמו שאמרתי, יש אדם שלא ניחון בכח הדיבור, הן מחמת חולשה או דבר אחר, אז לכל הפחות 'יפוצו מעיינותיך חוצה', על ידי שיחבר חיבור, והחיבור הזה יהיה קיים לדורי דורות, לא רק בחייו אלא גם לאחר מאה ועשרים שנה, אחרי כמה דורות הספר הזה ייפול ביד תלמיד חכם, כל חיך שטועמו אומר איזה טעם, ממש נופת צופים.

יש גם כן על 'אבן העזר', אבל מה שחשוב ביותר הוא על 'אורח חיים', כמו שאמרתי, זהו גם כן דבר השווה לכל נפש. חשוב שאדם ירגיל עצמו בו, ילמד לכל הפחות שעתיים בשבוע. היו ימים שהייתי יושב מבוקר עד ערב, סוגר עצמי ולומד רק בספר הזה, כי זה ספר ממש מאיר עיניים!

 ●●●

"ברכות לראש משביר" – הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך

"אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו… ואם למדו מה שכרו? אמר רבא אמר רב ששת, זוכה לברכות כיוסף, שנאמר 'וברכה לראש משביר', ואין משביר אלא יוסף, שנאמר 'ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ'. אמר רב ששת: כל המלמד תורה בעולם הזה – זוכה ומלמדה לעולם הבא, שנאמר 'ומרוה גם הוא יורה'".

כשאני קורא את הגמרא הזו, אני זוכר את הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך, שהיה גר ב'שערי חסד' ור"מ בישיבת 'קול תורה'. היה גאון עולם ויחיד בדורו, לא היה עוד אחד כמוהו, אבל כמו שהיה גאון בתורה היה גאון במידות טובות, איזו ענווה, איזה מתק שפתיים, איזה חיוך, אף פעם לא תראה אותו עצוב, כל הזמן חיוך על שפתיו! כל מי שהיה מדבר עמו, היה חושב כאילו הוא בנו יחידו, יושב ומדבר עמו! זה נקרא שמו 'ברכות לראש משביר', זוכה לברכות כיוסף, יוסף הצדיק נאמר בו 'וימצא יוסף חן בעיניו, וכל אשר הוא עושה מצליח בידו', כך אדם שהוא אוהב את הבריות, מלמד אותם תורה בענווה, למרות שיכול ללמוד תורה בעצמו, ילמד, יעלה ויתעלה יותר ויותר, חבל שיוציא את זמנו, זמנו יקר מאוד, אבל מתוך שאוהב את ישראל – יושב לומד איתם ומלמד אותם, הקב"ה נותן לו ברכות כיוסף.

מה היה יוסף? 'כל אשר הוא עושה מצליח בידו', מה זה 'בידו'? אמרו במדרש: כשהיה בא יוסף אצל פוטיפר אומר לו פוטיפר 'תביא לי כוס תה', הוא הולך ומביא לו כוס תה. אומר לו, 'לא אמרתי תה אמרתי יין'. אומר 'יהי רצון שיהיה יין' – ונהפך ליין, לא הולך מביא ממקום אחר. אומר לו, 'לא יין אלא קפה' – 'יהי רצון שיהיה קפה' – ונהפך לקפה, וזהו מצליח 'בידו', מה שרוצה נהיה. כך אדם שהוא מלמד את ישראל תורה, הקב"ה לא יקפח את שכרו בעוה"ב אלא נותן לו שכרו כפל כפליים!

(מספר 'מעדני המלך', בעריכת הרב אליהו כהן, שיחות על גדולי הדורות כפי שסיפר מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל)