"אני הייתי צריך ללכת ביום לעבודה, והשארתי את אחד מהיהודים שהיה עובד בלילה, שיאפה את המצות. באמצע האפייה נכנס לפתע ה'נאטשאלניק' – המפקד הראשי, ועיניו נפלו על התנור…"

היה זה בשנות השואה האיומה, כאשר שהינו במחנה בסיביר בחג הפסח. כמובן שבהתקרב החג החילונו בהכנות לערוך את החג כדת וכדין. כמה חודשים מקודם כבר ניסינו בכמה אופנים ותחבולות להכין משהו עבור פסח, אך העלינו חרס בידינו. פעם התגנבנו בחשאי לתוך המטבח לקחת משם תפוחי אדמה עבור החג, גם כשידענו כי הכנסנו את עצמנו עי"ז בסכנת נפשות, אמנם בדיוק אז היה המחסן ריק מכל לדאבון ליבנו.

איך אפשר לערוך את הפסח במחנה עבודה תחת עינם הפקוחה של השומרים הקומוניסטים? היה מקובל במחנה שכל מי שאינו בקו הבריאות היה מקבל חופשה למשך זמן מה מעבודת הפרך. באותו זמן היה לי פתק מהרופא שאינני בקו הבריאות והייתה לי חופשה, אם כך הרי נוכל להתכונן כראוי לפסח: בשביל לעשות מצות נוכל להתגנב למטבח, בו היה קמח, ולעשות ממעט הקמח כמה מצות לפסח; בשביל מזון להתקיים על כל הפסח, היה לנו מגפיים אשר נוכל למוכרם ובדמיהם נקנה תפוחי אדמה ליזון מהם בימי החג. א"כ הכל טוב ויפה – לעבוד לא נצטרך, הרי אנו חולים; קמח יהיה לנו לאפות מצה לפסח ממה שנמשוך מן המטבח; ועל כל ימי הפסח יהיה לנו תפו"א מדמי המגפיים שנקבל בעבורם.

אלא שבינתיים נגמר זמן החופשה שקיבלתי ועלינו לחזור לעבודה. כמובן שדבר זה הקשה מאד על כל תוכנית ההכנות לחג. לא זו בלבד שהסתיימה חופשת המחלה, גם נתחזק מאד לפתע הפיקוח על המטבח, המחשבה לגנוב משם קמח למצות נפלה בטרם יצאה לפועל. ואם לא די בזאת, נעשה פתאום מחסור גדול בתפוחי אדמה, וחיסרון כזה במחנה העבודה, שהיה במקום מדבר ורחוק מיישוב, פירושו רעב כבד יותר.

מכרתי את הנעלי-בית שהיו לי וקיבלתי תמורתם סכום מועט של כסף, ניסיתי לשחד את שומר המטבח בכסף זה שיוציא עבורי משהו, אך הוא לקח את הכסף ולא הביא כלום. כך שמכל עבר הוערמו מכשולים ונעשה קשה. היה נראה כאילו כל התכנית בטלה, נגוזה ועברה מן העולם ולא נוכל מעתה לערוך את הפסח כאשר קיווינו, ואין לנו אלא לתלות ביטחוננו במי שהיכולת בידו ולצפות לישועה.

*

מיום ליום הפסח מתקרב והמצב מעיק מאוד על הלב, איך נוכל לערוך כאן את חג הפסח ואיך נקיים את ליל הסדר לכל הפחות, גם אם במעט ובקמצים, אבל לערוך את החג כמו יהודי. היה כבר ממש ערב פסח או יום יומיים לפני כן, ועדיין אין לנו כלום.

שם במחנה היה ביתן קטן בו ישבו סנדלר וחייט שתפקידם היה לתקן את הבגדים לכל מי שנקרע לו בגד או נעל. יום לפני כן נפל לי איזה כפתור מהבגד, וכשחזרתי מהעבודה המפרכת שבור ורצוץ והיה קשה לי לגשת לחייט, ביקשתי מאחד שיואיל בטובו להעביר את המלבוש חסר-הכפתור לחייט. הוא אמנם עשה כבקשתי ולקחו לחייט, אולם השאירו שם אצל החייט ולא הביאו לי בחזרה.

אותו יום חזרתי מהעבודה וליבי עלי דווי על החג המתקרב ובא ואין בידי מאומה. בצר לי על הפסח הממשמש ובא ואין כל בידי, ניגשתי בינתיים אל ביתן החייט – החייט והסנדלר היו שניהם יהודים – לקחת את הבגד, והחייט התנצל בפני שלרגל רוב המלאכה שהייתה לו מריבוי הבגדים שהביאו לו לתקן, לא הספיק עדיין לתקן את בגדי. ביקש שאשב בעוד כמה דקות ובינתיים יתקן את המלבוש. חיכיתי, אך מוחי וליבי היו נתונים על חג הפסח המתקרב ובא, ומה נעשה. הרי כבר ערב פסח! נאנחתי בקרבי בכאב.

החייט שמע אנחתי ושאל: "על מי אתה נאנח ככה?"

אמרתי לו: מה הפירוש? הלא כבר ערב פסח ומאומה אין, אין רואים כלום.

"היאך היית יכול להכין כאן פסח?" שאלני החייט בתמיהה.

אמרתי לו: אילו היה לי מעט קמח הייתי יכול לאפות מצות לפסח, אבל אין בידי מאומה.

"אם כך, אוכל לעזור לך", נענה הסנדלר. הרי הסנדלר זקוק למלאכתו לתקן נעליהם המקולקלות של עובדי המחנה בשלגי סיביר, לכמות גדולה של קמח בעבור הדבק הנעשה ממנו. היתה לו לפיכך גישה קלה יותר למטבח ולקמח, וממילא יוכל להביא מעט יותר קמח ממה שנצרך לו. כך עשה הסנדלר, הוא עשה זאת ללא תמורת כסף.

נו, יש לנו כבר קמח, אבל איך נעשה מן הקמח מצות? היה שם תנור קטן שהיה בוער ומחמם את הבית מפני הקור. אמרתי לו: הרי יש לך כאן תנור, כאן נאפה את המצות. וברוב טובו נענה לבקשתי. לקחנו איזה קומקום שהיה שם והנחנוהו על פני התנור וכך הגעלנו את התנור להכשירו לאפיית מצות מצוה. הוא הביא את הקמח, ואני הייתי צריך ללכת ביום לעבודה והשארתי אחד מהיהודים שהיה עובד בלילה, שיאפה את המצות ביום. הוא היה זריז ולש את הקמח בזריזות וערך ואפה כדת וכדין הכול בזריזות כדבעי עצהיו"ט.

באמצע האפייה נכנס הנאטשאלניק – המפקד הראשי של המחנה – לביתן, ועיניו נפלו על התנור, וראה כמה מצות שנאפות שם, ושאל מה זאת. למרבה הנס גם הוא היה יהודי, וענו לו שיש כאן איזה יהודי במחנה שרוצה לאפות מצות עבור חג הפסח. הנאטשאלניק לא הגיב כלום, כאינו רואה, והלך לו. כך כבר היו לנו מצות. עבור מרור הביא מישהו בצל (מרור בפועל היה שם מספיק…). גם הגעלנו קומקום, הרתחנו בו תה וזה היה לנו ל'ארבע כוסות', כך שכבר היה לנו איזשהו 'סדר'.

*

באמצע הסדר נכנס יהודי אחד וסיפר לנו שרשע אחד קומוניסט מושבע דורש כאן ברבים על החוצפה והעזות שיהודי כאן במחנה העושה לו סדר וכו' וכו'. כמובן שהפחד היה גדול. בין כך ובין כך, עוד טרם סיים זה היהודי את דבריו, הגיע שליח מהנאטשאלניק המצווה שאבוא לפניו. כמובן שהפחד היה גדול מאוד. מכאן שמענו מדברי הקומוניסט הצווח ברבים נגד הסדר, ומכאן קוראים לי לבוא לפני הנאטשאלניק, אבל התחזקתי והלכתי.

כשהופעתי לפניו שאלני: "האמת נכון הדבר ששמעתי עליך לאמור שאינך אוכל לחם בפסח?"

עניתי לו: כן.

"ומהיכן תחזיק כוח ומעמד בעבודה הקשה והמפרכת הלזו, בכפור הנורא ותחת המעמסה הקשה, ללא לחם לאכול?" שאלני המפקד. "יודע אתה מה?" – משיב הנאטשאלניק מעצמו – "אתן לך עבודה קלה"… ואכן קיים את דבריו ולמחרת נתנו לי להיות עוזר לרופא.

למחרת כשחזרנו מהעבודה, ושם הייתה דרך מושלגת ארוכה ורחבה עליה נסעה 'שליטן' – עגלה מיוחדת לערבות סיביר המושלגת – והיא מלאה תפוחי אדמה, לפתע נתהפכה ה'שליטן' על צידה ועמה כל ערימת תפוחי האדמה שעליה. כשחזרנו מהעבודה מצאנו את כל הירקות היקרים האלה פזורים על הדרך. גם זה היה נס בסיביר, וכמובן שאספנו וקיבצנו את התפו"א וכך היה לנו מזון על כל החג.

(נרשם ע"י אחד מנכדיו שליט"א ופורסם ב'המבשר תורני' קורח תשע"א)