"אני הולכת להרחיק את המטגן מהישיבה", איימה הרבנית וביקשה לקבל אודותיו פרטים. הבחור שידע פרק ב'הלכות והליכות כפר חסידים', השיב לה בקול בוטח: "אני יודע מי המטגן אבל זה לשון הרע!". "מה זאת אומרת? אני צריכה לדעת מי זה!" – "לשון הרע"!… בלית ברירה אמרה: "טוב, תיגש למשגיח והוא יחליט אם זה לשון הרע אם לא". כיצד הוא הגיב?

הרב רפאל ברלזון

כפר חסידים, לפני 25 שנה. חדר האוכל של ישיבת 'כנסת חזקיהו' נעול על מסגר ובריח. בחור אחד ויחיד נוכח שם, מחלק את הסכו"ם על השולחנות לקראת ארוחת הבוקר של מחר. מכין צלחות, כוסות וכו'.

צוות הפועלים במטבח היה עוזב לאחר נקיון חדר האוכל, לאחר ארוחת ערב. הצוות שהגיע בבוקר לא הספיק להכין את השולחנות. כיוון שכן, היה התפקיד מוטל על אחד התלמידים, שאף זכה מצד הישיבה ל'מתן שכרה בצידה' סמלי. בתום סדר שלישי, ולא לפני, היה מוטל עליו להיכנס לחדר האוכל. לשם כך הפקידו בידו את אחד האוצרות הכי יקרים בעולמו של 'ישיבה-בוחער': את מפתח חדר האוכל… לפני כן הותנה עמו- בתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו- שלא יאפשר לבחורים להסתובב במקום, ולעשות שם כבתוך שלהם…

'הרבנית' בעולמו של כפר חסידים, זה לא שם כינוי אלא שם דבר. הלא היא מרת חנה עליה השלום, בתו של הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי זצ"ל, שעל שמו נקראת הישיבה. עם הגיעה לפרקה נישאה לגאון רבי נח שמעונוביץ זצ"ל – ראש הישיבה עוד בתקופתה ב'זכרון יעקב'. לאחר הסתלקותו באייר תשט"ו, נישאה לגאון רבי שמואל דוד ורשבצ'יק זצ"ל – ראש הישיבה ב'כפר חסידים'.

היתה חשוכת ילדים, ובמשך עשרות שנים גם אלמנה. מה שמילא את יומה, מוחה וליבה, היה ניהול חדר האוכל. הפדנטיות היתה חשובה לה, כך הקפידה שנים ארוכות שבארוחות ישתמשו בכוסות זכוכית ולא בפלסטיק וכדומה. היא גם הקפידה על כללי וסדרי המטבח, ומחתה כאשר סטו מהם. אחד הכללים היה – שלבחור שבידו המפתח של המטבח, אסור למסור אותו לאף אחד.

לילה אחד זה קרה: ריח של טיגון מכיוון מטבח הישיבה עלה באפה. לא ברור איך זה התרחש. הלוא ביתה לא  היה צמוד למטבח. אך גופא דעובדא הכי הוי. כנראה ערכה במקום 'סיור לילי' וגילתה עקבות עשן…

תיכף מיהרה לזמן לפניה את הבחור שאחראי על סידור השולחנות, וביקשה לברר מה בדיוק התרחש. לבחור לא היה מושג מה מי מו. אבל היה עוד בחור שהיה בידו מפתח. בחור אחראי שהרבנית מינתה אותו לקפוץ מיד פעם ולבדוק שהכל בסדר, שחתולה תועה לא חדרה דרך החלון וכד'. מיהרה וקראה לו. הממונה הזה כן ידע על הנעשה, אך ממש לא היה אחראי לכך. הוא לא מסר את המפתח, שכן המטגן התגנב דרך פתח אחורי ממנו הכניסו הספקים סחורה. הממונה סירב לשתף פעולה בחקירה.

"אני הולכת להרחיק את המטגן מהישיבה", איימה הרבנית וביקשה לקבל אודותיו פרטים. הבחור שידע פרק ב'הלכות והליכות כפר חסידים', השיב לה בקול בוטח: "אני יודע מי המטגן אבל זה לשון-הרע!"

– "מה זאת אומרת? אני צריכה לדעת מי זה!"

– "לשון הרע"…

בלית ברירה אמרה: "טוב, תיגש למשגיח והוא יחליט אם זה לשון-הרע אם לא".

למחרת בבוקר.

תפילת שחרית הסתיימה. הממונה ניגש למשגיח, הגאון הגדול רבי דב יפה זצוק"ל, ואמר שיש לו שאלה לשאול. שלא כהרגלו מבקש המשגיח: "שייך שניכנס לחדר לדון עליה?". אמנם לא מדובר כאן באיזו שאלה רגישה אודות שידוך וכדומה, אודותיה יש לחשוש ל'אוזניים לכותל', אבל כבקשתו נכנסים לחדר.

'חדר רמי"ם' ממוקם בסמוך להיכל הישיבה. בחדר מונחת גם מיטה מוצעת לטובת ר"מ שמיצה את כל כוחותיו בסוגיה, וזקוק לכמה דקות מנוחה וכדו'. המשגיח מורה לבחור לשבת על המיטה ומבקש לשמוע את השאלה. הוא מספר על הוויכוח שלו עם הרבנית, ומבקש לקבל פסיקה האם זה 'לשון הרע' לחשוף את שם המטגן?

בתגובה מתחיל המשגיח להסתובב בחדר הלוך ושוב. הוא פוכר בידיו בתנועה אופיינית וכל כולו מרוכז, כביכול איננו בעולם הזה. הבחור מציץ לכיוונו ולא ממש קולט על מה הסער? האם הוא שאל שאלה שכל העולם כולו תלוי בה? לפתע נעצר המשגיח באחת ואומר: "כן. שייך שלפעמים בחור יתום מאמא זקוק לאוכל חם ולכן טיגן לעצמו חביתה!".

"הצטמררתי" – הוא משחזר – "ישבתי על המיטה וממש רעדתי. 'רוח הקודש' גלויה הופיעה בבית מדרשו! הרי רק אני ידעתי מיהו המטגן – ורק אני ידעתי שהוא אכן בחור שהתייתם לא מזמן מאמו!" (מפי בעל המעשה, הרה"ג רבי יוסף וינברג שליט"א).

"ויוגד לרבקה" (כ"ז, מ"ב) רש"י: ברוח הקודש…

 

(וזאת התורה- מתוך מוסף יתד נאמן פרשת תולדות כ"ח חשון תשע"ח)