"כדי להודות ולהלל לשמך הגדול" (מתוך על הניסים)
גדלתי באמריקה, בפיטסבורג, פנסילבניה. 60,000 יהודים. רובם יהודים יראי שמים מאירופה. נולדתי שם, וכשגדלתי הלכתי לבית ספר. לא היו ישיבות, לא היו תלמודי תורה. בניו יורק היה כבר התחלה של משהו. היו כמה יהודים מוזרים, כולם התייחסו אליהם כמוזרים, שהם התחילו בייסוד ישיבות, תלמודי תורה. אחד מהם היה הרב'ה שלי, ושל עוד כמה בחדר זה, ר' שרגא פייבל מנדלוביץ זכרונו לברכה.
הביטו עליו כאדם בלתי ריאלי, ואמנם זו האמת, הוא לא היה ריאלי. הוא יצר יש מאין, הוא יחד עם שותפו ר' בנימין וילהלם. יחד הם יצרו תורה יש מאין בניו יורק. אבל בפיטסבורג באותו זמן לא היה כלום. היו לי הרבה חברים. היו אז הרבה יהודים, אבל מעט מאד – אפשר לספור על כף היד – נשארו דתיים.
מדוע אני מספר לכם כל זאת? מה זה נוגע להיום?
יש לנו אבא גדול למעלה, והרבה דברים הוא עושה שאף אחד לא יודע מדוע, אבל יש לו דרכים שונות כיצד לנהל את העולם. ולפעמים קשה להבין מדוע הוא עושה הרבה דברים. חלק מהדברים שאנו רואים, שצריך ללמד כל אחד שיעור מיוחד, הוא שאין, כלום, לא קורה במקרה. אין כזה דבר. הכל השגחה פרטית. ה' יתברך הוא המנהל את העולם. מה שכל אחד מאיתנו כאן ברגעים אלו בחדר זה, זה לא קרה במקרה, הקב"ה עשה זאת בכוונה. כל אחד מאיתנו יכול לכתוב ספר חיים, אם הוא כשרוני – בעצמו, ואם לא, ע"י אחר כשרוני, אבל מסתבר שכל אחד מאיתנו יכול.
אני רוצה לתאר מעט… אני לא יודע הרבה מסיפורי החיים של אחרים, אני יודע יותר על סיפור החיים שלי, שהוא לא כתוב.
תמצית חיי השתנו ע"י שלשה אנשים. ושמם: האחד ר' אברהם דוד בנדר, הסבא של ראש ישיבת דרכי תורה בפארקוואי הגאון ר' יעקב, הוא היה משולח והגיע לפיטסבורג לאסוף כסף לישיבה. אנשים חשבו שזה היה רק במקרה שהוא הגיע לאזורנו, בד"כ הוא היה מגיע לאיזור אחר בפיטסבורג, שם היה לו משפחה. אבל פעם אחת הוא הגיע לאזור שלנו, ואנו היינו אחת המשפחות הבודדות שאכלו בביתם כשר, אז הוא התארח אצלינו, הקב"ה סידר זאת כך.
רוב המשולחים, יש להם אכסניה שם אוכלים וישנים, אבל אינם מתענינים בילדים של המשפחה. אבל רבי בנדר היה שונה. הייתי אז בן 16 והוא שאל אותי מה אני לומד, עניתי לו שעכשיו סיימתי לימודים בבית הספר. הוא התעניין בילד בן 16, והוא שאל את הורי, "מה? למה לא תשלחו אותו לניו יורק לישיבה?". "ישיבה? מה זה ישיבה?", הורי לא ידעו מה זה ישיבה. הם היו מאד חרדים , שומרי שבת, כשרות הכל, אולי הם זכרו על ישיבות מפעם בפולין, אבל לא היה להם שמץ של מושג שקיימות ישיבות באמריקה.
אז הוא אמר, "אני אקח אותו לשם". והוא לקח אותי. עברו שש חדשים עד שעזבתי איתו לניו יורק, היצר הרע, השטן לא נותן כ"כ מהר, הוא גרם לי לרוץ פעם אחרי אוטובוס והחלקתי על הקרח ונפלתי ונקעתי את הרגל. הייתי בגבס שלשה חדשים ולא יכולתי לנסוע לניו יורק, הייתי צריך לבקר אצל הרופא כל כמה שבועות.
אמא שלי ע"ה היתה מורידה נהרות של דמעות בהדלקת נרות. החזו"א נשאל איך הקיבוצניקים, שדורות לא היה אצלם ריח של תורה, נעשים פתאום בעלי תשובה. אמר החזו"א שדמעות של אמא אינם שבים ריקם. הם חודרים הרים של ברזל ומגיעים עד כסא הכבוד. לפעמים זה לוקח שנה ולפעמים דור, ולפעמים שלשה דורות, אבל הם תמיד מגיעים, ואז הדמעות פועלות והקב"ה עונה לתפילות של האמא או הסבתא. אני בן יחיד, היא היתה מורידה נהרות של דמעות. היא ראתה מה קורה מסביב, שבנים לא הולכים כלל לביהכנ"ס, וממילא לא אומרים קדיש, אז היא היתה בוכה, רבש"ע עזור לי שהבן שלי יישאר יהודי. התפילות של אמא שלי לבסוף הגיעו, ונענו. הרב בנדר לקח אותי לניו יורק.
והיו עוד שני אנשים. האחד היה ר' יצחק קארפ, הוא היה החתן של רב מנדלוביץ. הייתי בקעמפ מתיבתא, הקב"ה יש לו את הדרכים, הוא מחלה אותך ומרפא אותך, הוא שובר את הרגל, אבל הוא משיג בזה את מה שהוא רוצה. והוא החלה אותי. השתעלתי הרבה והייתי צריך את האויר שבהרי הקעסטילס. הקעמפ היחיד באותם ימים היה קעמפ מתיבתא. שם התידדתי עם משה יחזקאל סמואלס, הוא היה אולי שנה צעיר ממני, ויצחק קארפ שנה או שנתיים יותר גדול ממני.
משה יחזקאל היה מבלה איתי, ויצחק היה הולך איתי להליכות ארוכות ואומר לי שטיקלאך תורה מהרב'ה ר' שלמה ואז, כוונתי היתה להמשיך בדרכי לישיבה הראשונה שבאתי לניו יורק, אבל יצחק אמר, לא! יצחק אמר ליצחק, לא! אתה לא חוזר לשם, אתה הולך לשיעור של ר' שלמה, והוא משך אותי לשם, הוא משך אותי לר' מנדלוביץ, והוא משך אותי לר' שלמה, ושם הייתי מאז. אותם שלשה אנשים, אם לא הייתי בניו יורק לא היייתי בקעסטילס. א"כ הרב אברהם דוד בנדר, הוא זוכה לציון לשבח הראשון, ויצחק קארפ ומשה יחזקאל סמואלס מקבלים את שני הציון לשבח הבאים, הם שלחו אותי למשימת החיים שלי.
ולכן אני כאן הערב, הם שלחו אותי לכאן הערב. לדבר. דמיינו לעצמכם, אני זכיתי ללמוד אצל ר' שלמה, הרב'ה ר' שלמה, שנים! ואח"כ אצל הרב'ה ר' ראובן, שנים. והוא היה השדכן שלי, ר' ראובן, עם אחיינית שלו. נכדה של ר' ברוך בער. אבל רק תדמיינו, כשאשתי ע"ה, כשהיא נולדה, הבת קול יצאה ואמרה בת פלוני לפלוני, שאסתר לאה בת ר' משה, נכדת ר' ברוך בער, תינשא ליצחק אריה ב"ר דב.
יצחק אריה ב"ר דב באותו העת היה בפיטסבורג פנסילבניה, בן שלש שנים. היא נולדה בוילנא. איך נעשה שידוך כזה? איך יכול להיות כזה דבר? כ"כ הרבה סיבות ששידוך כזה אינו יכול לקרות. קודם כל היא בוילנא והוא בפיטסבורג, וחוץ מזה הוא במקום כזה…איך הוא יינשא לנכדה של ר' ברוך בער. הרבש"ע הוא אמנם זה שהחליט… אבל אנו לא מבינים דרכי הקב"ה איך שהוא עושה.
יש סיפור מפורסם על הרש"ש, יש הוספה שאני מוסיף על הסיפור, אני לא יודע אם זה נכון או לא. סיפור מפורסם. הרש"ש היה אחד מהגאונים הגדולים בזמנו, הוא תמיד היה שקוע בתורה. והוא היה ג"כ אחד מהעשירים הגדולים בזמנו. הוא היה סוחר בנקאי גדול בוילנא. היה לו גמ"ח גדול והוא הלוה לאנשים כסף, הוא היה בעל חסד גדול. יום אחד בתחילת ניסן הרש"ש הלוה לחייט ירא שמים, לא ת"ח גדול אבל ירא שמים ואמין. הוא היה צריך סכום גדול, שלש מאות רובל, סכום גדול באותם ימים, כמו 25,000 $, אבל הוא ביקש מאד מהרש"ש שייתן לו הלואה זו.
הרש"ש התרגש מהתחנונים שלו והוא הלוה לו, אבל הוא אמר לו בבקשה תחזיר לי את הסכום בדיוק שנה מהיום. בדיוק אחרי שנה באותו יום הגיע החייט לרש"ש. הוא לא היה בבנק, זה היה סגור, אז הוא הלך לביתו ודפק בדלת, ע"מ לשלם כמו שהוא התחייב. הרש"ש הכניס אותו לביתו, הרש"ש היה שקוע מאד בלימוד. אמר לו החייט אני חייב לך שלש מאות רובל לגמ"ח והיום זמן הפירעון, אני רוצה לשלם לך, הרש"ש שהיה שקוע מאד בלימוד אמר לו, אני לא יכול שתפריע לי עכשיו. אמר לו החיט אבל הבטחתי שאשלם היום. אמר לו טוב, תן לי את הכסף. הוא נתן לו את הכסף, והרש"ש כיון שלא היה בבנק ולא היה לו את הכספת במקום, הוא הניח את הכסף בתוך הכריכה של הספר שהוא למד בו.
החייט עזב בשמחה על ששילם בזמן. שבוע אח"כ הרש"ש היה בבנק שלו ושם היה לו את הפנקס שלו והוא רואה שהחיט חייב שלש מאות רובל, וזה לא נמחק, וכיון שהיה כ"כ שקוע בלימוד באותו זמן שפרע לו החיט, הוא לא זכר שכבר שילם לו בבית. קרא הרש"ש לחייט ואמר לו הנה זמן הפרעון עבר, הסתכל החיט בתדהמה, הרי שילמתי לך בבית באותו יום שסיכמנו.אמר לו הרש"ש אני לא זוכר, נלך לדין תורה. הלכו לדין תורה, והבי"ד פסקו שעליו לישבע ויפטר, אמר הרש"ש אני לא ייתן ליהודי לישבע. ח"ו שיהודי יישבע לשקר בגללי, אני מוותר. הוא היה מספיק עשיר בכדי לספוג הפסד כזה.
אבל היהודים בעיר שמעו על כך ולא היו מרוצים מהסיפור, וכולם התחילו לבייש אותו, איך נאמין שהרש"ש שכח ששילמת לו. אף אחד לא רצה להתעסק איתו יותר וכך ירדה פרנסתו פלאים עד שלא נשאר לו כלום, ולא היה לו מה לעשות יותר בוילנא. הוא עזב את וילנא לאיזה צריף קטן בסביבות וילנא, ושם הוא חי בעוני מוחלט. בחודש ניסן שאח"כ, כמוני שאני פותח כל ניסן את השער יוסף, כך הרש"ש, אני לא יתפלא שהיה זה השער יוסף שהוא החזיק בידו… הוא התחיל הוריות לסיים, והיה לו הקושיא שהוא כותב בפירושו, מדוע זה טעות, הרי מצוה לשמוע וזה חיוב על ימין שהוא שמאל וכו'. אז הוא הוציא את השער יוסף שוב פעם, והוא רואה בכריכה כסף, שלש מאות רובל.
אוי! הוא מיד קלט שבאמת החייט שילם לו בזמן, והוא זה ששכח! הוא חיפש את החייט. אף אחד לא ידע היכן הוא, אבל הרש"ש מצא אותו במקום לשם הוא עקר. התחנן הרש"ש שיסלח לו, אתה צודק ואני טעיתי. אמר לו החיט איך אני יכול לסלוח לך, הכסף שלי איננו, הכבוד שלי איננו, איך אמחול לך. אמר לו הרש"ש, אלך לכל ביכנ"ס בוילנא ואכריז שאתה הצדיק ואני טעיתי. אמר לו החיט וכי יאמינו לך, הם יאמרו שזה הכל מהצדקות של הרש"ש, להאשים את עצמו אפילו שהאמת אינה כך.
ואז הגיע הרש"ש עם רעיון אדיר, הוא אמר לחיט, אני זוכר שיש לך בן שהוא בגיל הנישואים, ולי יש בת, אני ישיא את הבת שלי עם בנך ואז הם יאמינו לך. זה כולם יודו שאם אינך צודק לא היינו נעשים מחותנים, נכון? אמר לו החייט, נכון, אז הם יאמינו. והם נישאו. ר' שלום שבדרון אומר וארט נפלא., תדמיינו לעצמכם, ל' יום קודם ליצירת הולד הכריזו בשמים שהבן של החיט יינשא לבת הרש"ש. איזה תמרונים היו צריכים להיעשות כאן בכדי שהשידוך אמנם יצא לפועל. לכן עשה הקב"ה את הרש"ש כ"כ עשיר, כדי שכל זה יקרה, ולכן הרש"ש שכח.
בקיצור, לכן אני, בת פלוני לפלוני. לכן התחלתי לשבת ללמוד אחרי שגמרתי תיכון, וסמסטר אחד באוניברסיטת פיטסבורג, אבל כל זה בזכות המעשים טובים של שלשה אנשים. כל אחד מכם יש לו את ההזדמנות הזו, להציל ילדים של הקב"ה, כמו יצחק קארפ ומשה יחזקאל שהצילו אותי לתורה, וזה העבודה שלנו בעוה"ז, וזה מה שאנו עושים כאן בחדר זה.
הקב"ה יעזור שכל אחד יפנים את המסר ויעשה את המוטל עליו.
(דברים שנאמרו לאורחי ועידת ארגון 'אחינו' ניסן תשע"א)
3/515