לפעמים אני שומע חברים מדברים על כך שהבן שלהם צריך מורה פרטי. "זה לא פשוט", מספר לי חבר, "זה עולה הון תועפות, וחוץ מזה צריך הרבה תפילות שההשתדלות תעזור".
אני מהנהן לו בהשתתפות. מה הוא יודע, החבר הזה. בן אחד שלו צריך מורה פרטי, והוא נבהל… לי יש ארבעה בנים. טובים, נחמדים, מוכשרים. את האלף-בית הם קלטו מצוין. בחיידר הם הבינו הכל, והצליחו במבחנים. לאט לאט הכיוון התחלף. הציונים במבחנים התחילו לרדת, הקליטה וההבנה נעלמו ברגע שהם פתחו דף גמרא. הכל נעשה קשה וכבד. בשביל בני, לקרוא שורה בגמרא היה טיפוס קשה ומעייף, שבסופו רואים את התהום. הייתי עומד ומתפלץ. המורה הפרטי, ששילמתי לו טבין ותקילין, היה מסופק מאד. הוא טען שהוא משתדל, באמת משתדל, אבל הוא לא יכול לשנות את המוח של התלמיד מבפנים. וזה לא בן אחד, ולא שניים. ארבעה! בארבעה בנים דיברה תורה, ואצלי כולם כמו התם ושאינו יודע לשאול.
מה לא עשינו. כמה תפילות וכמה תחנונים, כמה צדקות וסגולות, דמעות ובכיות. הצער שהיה מנת חלקנו אינו ניתן לשיעור כלל, והלא עמלנו אלו הבנים! כל כך משקיעים בהם ומתאמצים בשבילם. מה מלמלה האמא כאשר קמה אל התינוקות בלילות, על מה התפללנו כששן ראשונה יצאה, במה התנחמנו כששבוע שלם שהה הילד בבית עם חום גבוה, ומה מחזיק את האמא העמלה כשהיא שולחת את בניה ללמוד אצל בית רבן, מציידת אותם בכריך מלא אהבה ובלחישה חמה ורותחת? גדלים הנערים האלה, אשר אליהם התפללנו, והנה, לא פיללנו. אפשר להשלים עם זה שהבן שלך לא השפיץ של הישיבה, אבל אי אפשר להשלים עם זה שהוא בינוני עד חלש, כשאתה יודע שפעם היה אחרת, והמלמדים בגיל הצעיר צפו לו עתיד מזהיר… וזה לא בן אחד. אלו ארבעה! הרגשנו שקיר של ברזל מפסיק בין תפילותינו לבין כיסא הכבוד. הן לא מגיעות לשם.
בערב פורים תשע"ט השתתף הבחור שלי שבישיבה קטנה בהכנות לקראת מסיבת פורים בשיעור שלו. הבחור שלי, שבכל מה שקשור לרעיונות ותכניות הראש שלו עובד יפה, אמר את דעתו, אלא שאז השתיק אותו אחד החברים. לא סתם, אלא בקול רעש גדול, וכך אמר לו אותו חכם: "מה אתה מתערב? יש לך דעה של בהמה! מי שאל אותך בכלל? ושתדע לך, שאתה לא סתם בהמה, כי אם אביך מוכן לגדל אותך, אז אתה בהמה גסה, כמו שלמדנו השבוע (ב"ק עט:) 'אין מגדלים בהמה דקה, אבל מגדלים בהמה גסה'…"…
הבחור שלי שתק. מה היה לו לענות? הוא חזר הביתה וסיפר לי על העלבון הנורא הזה. כאן נשברתי. כל כך הרבה אני משקיע. כל כך הרבה משלם, מתאמץ, ממש כורע תחת הנטל של הכספים ושל כאב הלב, וזאת התוצאה? שמכריזים ברבים על בני כבהמה?
למחרת, בי"ג באדר, החלטתי לקיים מה שאמרו חז"ל, שמי שיש לו צרה, ילך אצל חכם שיבקש עליו רחמים. השליח ציבור בבית הכנסת שאני מתפלל בו, הוא תלמיד חכם עצום. בגלל היותו בשנת אבל על אביו, הוא מתפלל אצלנו יום יום לפני העמוד, ואחרי התפילה הוא יושב ולומד סדר מיוחד לעילוי נשמת אביו. אחרי הסליחות של תענית אסתר, ניגשתי אליו ושפכתי את לבי. סיפרתי לו על הניסיון שאנו עוברים בבית, ועל ההשתדלויות העצומות שאנו עושים למען צאצאינו היקרים.
סיפרתי על נסיעה מיוחדת לקברי אבות, שאני ואשתי ערכנו במיוחד. היינו בפולין בי"ג מנחם אב תשע"ח לרגל יומא דהילולא של סבי הקדוש הרה"ק נתן נטע שפירא בעל מגלה עמוקות, שבני שיחיו הם נכדים בן אחר בן, ובציונו של הסבא של אשתי, הרמ"א זי"ע. כמה התחננו וכמה העתרנו, ואנו מרגישים שתפילותינו נתקעות אי שם ברקיע ואינן מגיעות למעלה. אנו מתפללים ומתחננים ואיננו נענים. "ואחרי כל זה קוראים לבן שלי 'בהמה'", קראתי בכאב כזה, שפלא שקירות בית המדרש לא הזדעזעו.
הת"ח השתתף בצערי, הכאב שלי נשקף מעיניו. הוא התבונן רגע בספר שלפניו, ספר חסידים לרבי יהודה החסיד, ואמר לי – "תראה איזו השגחה פרטית! אני לומד את הספר לע"נ אבי ז"ל מדי יום. ובדיוק עכשיו אני עוסק בסעיף שעונה על שאלתך! תראה מה כתב רבי יהודה החסיד לפני 850 שנה בסעיף תקנג: יש מתפלל ונענה ויש מתפלל ואינו נענה, והטעם, לפי שצער חברו ועלבונו של חברו אינו מעלה על ליבו של מתפלל זה, כי היה לו לחשוב, אם הייתי מצטער בצער החבר, הייתי מתפלל עליו, וכתיב "ואהבת לרעך כמוך", ומאחר שאינו מצטער בצער הצדיק, לא יתכן שיהיה נענה, כי המרחם ירוחם. ואם אין מצטער בצער חברו, מה בין זה לבהמה שאינה חוששת בצער חברתה".
עודני עומד ושומע את הדברים הנפלאים, והנה אני נזכר במשהו חשוב. ניגשתי ללוח שנה עם תאריכי הפטירה של גדולי ישראל, והתברר כי זיכרוני אינו מטעה אותי. אכן. היום, י"ג באדר, הוא יום ההילולא של רבי יהודה החסיד! דבריו הקדושים נגלו לי ביום הזיכרון שלו, ובוודאי יש להם משנה תוקף! אין זה כי אם מסר ישיר משמים. עלי לבדוק, צערו של מי לא נגע ללבי, ומי הוא אשר אטמתי את אזני לשמע זעקתו.
חזרתי הביתה, וסיפרתי לאשתי על שיחתי עם הת"ח, ועל הגילוי המופלא של רבי יהודה החסיד. היא שקעה בהרהורים ואחרי כמה דקות אמרה: "נראה לי שאני יודעת למה הכוונה. לפני שמונה שנים דפק אצלנו בדלת השכן הצדיק שלנו. הוא ביקש לסגור את החצר שלו ולבנות לו חדר. יש לו עשרה ילדים והוא מצטופף אתם בשניים וחצי חדרים. זוכר שלא הסכמנו לכך? אמרנו שזה יפריע את הנוף, מצאנו עוד כמה תירוצים, ועד היום הוא ממשיך להצטופף בדירה קטנה. הוא מקיים את הכתוב וצדיק באמונתו יחיה שגם זו לטובה, והוא לא חזר על בקשתו פעם נוספת, ונשאר ידידינו. וזה אחרי שאנחנו את שלנו כן הרחבנו. אנחנו גרים בדירה מרווחת ונעימה. לא הרגשנו את הצער שלו, ולא חשבנו על ההתמודדות שלו. יש לי הרגשה שהעניין קשור לזה. תגיד לי אתה, מה יש לנו מכל הנוף והאור, אם הלב שלנו חשוך? אם אין לנו יום ולילה, ואנחנו מסתובבים כאובי לב ועגומי נפש?"
התרוממתי בבת אחת, ואמרתי: זה העניין! אנחנו נעשה מעשה, והישועה בוא תבוא. דבר ראשון מכינים לשכנים משלוח מנות מפואר. פאר וכבוד נותנים לשמו! בפורים הבאתי את המשלוח המרשים לביתו של השכן. הוא התרגש והתפעל, וכמובן שאל "מה יום מיומיים?" סיפרתי לו שאשתי ואני עשינו חשבון נפש, ונזכרנו שלפני שמונה שנים הוא ביקש מאתנו לבנות. אנו מצטערים מאד שלא אפשרנו לו זאת, ולהווי ידוע שאנחנו נותנים את הסכמתנו, והוא יכול לבנות ברגע זה, והטוב בעיניך עשה!
אבל השכן הצדיק נענה ברוגע: "הכל לטובה. הסתדרנו עד היום ונמשיך להסתדר. בשעתו הזדמן לי סכום כסף גדול ויכולתי לערוך שיפוצים, אבל מאז כבר אכלנו את הכסף. אין לי אפשרות לבנות עכשיו". ונפרדנו בשמחה באיחולי פורים שמח.
משלוח מנות כבר קיימתי, ואחר כך החלטתי לקיים גם מתנות לאביונים בהידור רב, לשמח את השכנים בחדר הנוסף ויהי מה. על החלק הזה אל תשאלו אותי מאיפה היה לי כסף. זה כמו שלא תשאלו מאיפה היה לי כסף לשלם לארבעה מורים פרטיים במשך שנים. תאמינו לי שהרבה יותר זול לבנות לשכן חדר, מאשר לפרנס ארבעה מורים.
החלטתי שאני לוקח את העניין על עצמי. לשכן סיפרתי שמצאתי נדיב לב שמהדר במתן בסתר וישלם את הרחבת החדר למשפחתו הברוכה. אני מכיר קבלן מנוסה ומומחה, וכך, כמה ימים אחרי פורים כבר התחילו עבודות הבניה אצל השכן. רק דבר אחד ביקשתי ממנו: הנדיב אמר, שהוא רוצה לתרום את החדר, בתנאי שתתפלל על צאצאיו שיחיו שיצליחו בלימודים! מחיר כזה אין כל בעיה לשכני הצדיק לשלם.
בפסח היתה שמחתם של שכניי שלמה. הם חגגו את המועד בתוך בית מרווח ומשופץ. אפילו את המזוזה המהודרת שבפתחו של החדר נתתי לו, כדי שהנתינה תהיה למהדרין מן המהדרין.
אז עוד לא יכולנו לשער איזו תועלת תגיע לנו. תקשיבו טוב: בזמן הקיץ שאחרי פסח ראינו אצל הבנים שיפור עצום משבוע לשבוע. תוך חודשיים שלחנו את המורים הפרטיים לדרכם, ועד סוף הזמן הפכו בניי לבחורים הטובים ביותר בכיתה! בתשע"ט נעו הציונים של הילדים בין חמשים לשישים אחוז, ועכשיו, בתש"פ, הציונים שלהם הם בין תשעים למאה אחוז, בתוספת הערות של התפעלות מצד הבוחנים. במקום שילמדו אותם, הם מלמדים אחרים. הבחורים שלי נעשו לחברותות המבוקשות ביותר.
אנחנו מרגישים שנשברו המחיצות וכל התפילות והתחנונים והדמעות שהשקענו כל השנים, עולים סוף סוף בבת אחת למעלה. זכינו לקיים בהידור אשרי משכיל אל דל ונתקיים ערבותו של דוד המלך ביום רעה ימלטהו ה' (תהילים מ"א). העננים הכבדים והשחורים שכיסו את שמי חיינו מורידים גשמים, גשמי ברכה וטללי תחיה, הנוף החדש והאושר הזה שווה יותר מבניה של חדר, פי מאות ואלפים.
שיהיה לכולנו נחת מכל צאצאינו!
(גיליון 'השגחה פרטית')
2/382