הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
הנה מעשה שלא היה ולא נברא: בנו של הסופר הצרפתי אלכסנדר דרנוק (שם בדוי, כמובן…) ישב בביתו וקרא ספר. מדובר היה בספר איכותי במיוחד, כתוב היטב, עם עלילה מסעירה. הספר המצוין נכתב על ידי ש. גרינקו, סופר בלתי מוכר.
לפתע נכנס לחדר אביו, אלכסנדר דרנוק. הבן, שלא רצה שאביו יבחין שהוא קורא ספר שכתב סופר אחר, בפרט שמדובר בספר משובח, מיהר להחביא את הספר
אביו הבחין בכל זאת בספר וחייך לעצמו מתחת לשפמו העבות. "הבן שלי אינו יודע, אבל ש. גרינקו הוא אחד משמות העט שלי. את הספר הזה אני כתבתי"…
●●●
התפיסה האופפת אותנו מילדותנו היתה, שיש את שעות הלימודים, ויש את ההפסקות. יש את הימים הקשים של הלימודים, השיעורים, החזרות והמבחנים, התפילות וההתנהגות הנאותה, וישנם ימי חופש, טיולים והנאות, נסיעות וחוויות.
זאת תפיסה נכונה לגיל הילדות. חז"ל הגדירו אותה במילים: "כתינוק הבורח מבית ספרו". הבעיה היא שאנו לוקחים את ההסתכלות הילדותית הזאת איתנו להמשך חיינו.
לרבים מאתנו ישנה תחושה, שעולם ההנאות שייך לאלו שמעבר לרחוב, מחוץ לכותלי הכולל והישיבה. הם, העולם שמבחוץ, המציאו לעצמם ים של הנאות, ואילו אנחנו עסוקים בקשיים מלאי מהמורות, רק כדי לזכות לחיי עולם הבא. מסיבה זו אנו מפרידים בין הנאות עולם הזה לבין עולמנו הרוחני. יש לנו את הזמן בו אנו מחוברים להקב"ה, לומדים ומתפללים, ויש את הזמן בו אנו נהנים ממגוון הנאות העולם הזה. כביכול, אין להקב"ה, חס ושלום, קשר לכל העולם הזה.
משום כך, ברכת המזון שאנו מברכים לאחר ארוחת הערב בישיבה, שבאה לאחר לימוד יסודי של סדר בקיאות, סדר מוסר ומעריב, שונה מברכת המזון שאנו מברכים לאחר אכילת פיצה בצפון הרחוק, לאחר יום של טיול ארוך.
אנו מקטלגים את הלימוד ומעשי המצוות שלנו, כמעשה בעל ערך רוחני, ואילו את ביקורנו בחוף הים, שמיעת מוזיקה או אכילת הפיצה והפלאפל, אנו משייכים לקטגוריה היצרית שלנו. לא הצלחנו להתאפק, אז כעת אנחנו מתרחקים מהרוחניות ואוכלים פיצה…
– – – אתה נהנה ממשהו וכאילו 'בורח' איתו מהקב"ה?
הרי הוא עצמו יצר את ההנאה הזאת!
●●●
ננסה לדמיין בעיני רוחנו, את כל ההנאות הגדולות והקטנות של החיים. נסדר לנו רשימת הנאות ארוכה ארוכה, וכעת נתבונן: מי יצר את כל ההנאות, התחושות המסעירות? כיצד נוצרו כל הנופים, הים התכול ופלאי התבל? מי החדיר למוחם של כל יוצרי ההנאות שבתבל כיצד ליהנות בני אדם?
הלא כולנו יודעים שהקב"ה הוא זה שיצר הכל! הוא יתברך המציא את חוש הטעם, הראיה, הריח והשמיעה. הוא יתברך החדיר במוחם של כל יוצרי התענוגות למיניהם, בכתיבה והסתכלות, בים באוויר וביבשה, את כל רעיונותיהם ויצירותיהם… הוא זה שבעצם המציא את כל המכלול הגאוני של הנאות הטעמים והתחושות.
הקב"ה הוא לא רק ה'מבין' הגדול ביותר בהנאות. הוא עצמו המציא בכלל את כל סוגי ההנאות שבעולם, על כל צורותיהן ותכונותיהן, ואתה סבור שכעת, כשאתה נהנה, אתה 'עוקף אותו'?!…
הקב"ה הוא זה שיצר את כל הנאות העולם הזה. אנחנו לא 'עוקפים' אותו בשעה שאנו נהנים. אדרבה, אנו יכולים להכירו, לאהבו ולירא מפניו גם בתוככי פלח האבטיח ומי הברכה…
הקב"ה יכול היה לברוא את עולמו כך, שנאכל לחם סובין ונשתה מים. אולי כמה ירקות ופירות היו מוסיפים לנו ערך תזונתי נוסף וזהו. אך לא: הקב"ה ברא עבורנו, למשל, את עץ הקקאו. כ-4,000,000 טון בשנה של קקאו, מיוצרים בעולם. אדם ממוצע צורך כ- 65 ק"ג של סוכר בשנה, וכך הוא נהנה מאוכל מתוק וטעים, ערב לחיך. הסוכר שהקב"ה ברא, גורם לנו להרגיש ולהתמוגג מהעוגות והמשקאות הקלים וכו'.
הגולשים במגלשות הענק בפארק המים, נהנים בכ- 50,000 תאים רגישים למגע, העוברים במהירות של 400 מטרים בשנייה, עד ה'אקסונים', אלו התאים המוחיים המקבלים את אותם זרמיים חשמליים, הנוצרים בשעת חיכוך המים באותם חיישנים, באזורי הגוף השונים, מזהים אותם בכמות של מאות אלפים בדקה, ומתרגמים את המטר החשמלי כולו להנאה…
הקב"ה תיכנן בתכנון קפדני את האוזן. היא כוללת עשרות אלפי עצבי שמיעה, דקיקים להבהיל ורגישים להפליא, המשגרים אותו משינויי הטון באוויר ובתוף אוזנם – היישר למוח, המאגד את בליל הזרמים לשמיעת מוזיקה ערבה שבערבות.
הקב"ה ברא לנו את העיניים, גם כדי שנביט ונהנה מכדורי הפלאפל, המנה המעוצבת בהידור וממראה הצ'יפס הפריך. הקב"ה יצר בעבורנו את רבבות קולטני הטעם שבלשון, הגורמים שנרגיש את הרקמה העדינה של תפוח האדמה המטוגן בפה, ונחוש בטעמו המיוחד.
לא, אין כאן נסיון או רצון לשכנע את עצמנו, להתפלש במדמנת התאוות על כל סוגיהן. חז"ל הקדושים קבעו לנו, שהתורה נקנית "במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט תענוג, במיעוט שחוק, במיעוט דרך ארץ", ואמרו חז"ל ש"עד שאדם מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו", וכן עוד ועוד מאמרי חז"ל רבים, המבהירים לנו שהתורה נרכשת בהרבה עמל ויגיעה, בריחוק ממנעמי העוה"ז.
אך אם אנו עדיין לא מושלמים בעבודת האכילה הראויה, ואנחנו בכל זאת נמצאים בים ובבריכה, ואוכלים מיני מתיקה ופירות קיץ רעננים, הבה נכניס את יוצר המעדנים והטעמים לתמונה. הבה נהפוך את הכישלון לניצחון. נכון, אנחנו אוכלים כעת, מטיילים, נמצאים בחוף הים. אם כן, הבה נפקח עיניים ונודה בחום, בכל הכנות, לבורא הנקניקיות, הצ'יפס והבשר הטעים… נרגיש כמה טובה עשה לנו יוצר האוזניים, בכך שהעניק לנו בחינם את האוזניות המשוכללות ביותר, מהן אנו מתענגים בשמיעת צלילים ענוגים, רגישים, עדינים או מקפיצים. לא נוציא אותו יתברך מהתמונה, אלא נתחיל להרגיש עד כמה הוא זה שהמציא את הדף, עליו התמונה מצויירת, את הצבעים עצמם, את האדם שצייר אותה, ואת הרעיון הזה שנקרא לצייר ציור ותמונה…
●●●
ובשעה שאנו נהנים מכל סוג הנאה שהיא, נשנן לעצמנו שמי שברא את ההנאה הזאת, יחד עם כל ההנאות שבתבל, יצר אותה והוא מבין הנאה מהי. אם כן, קודם כל נודה לו בכל לב על ההנאה בה אנו מצויים, ואז נבין שהוא יתברך ברא את כל הנאות היקום והוא מבטיח לנו ש"יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", אם כן, לא יהיה גבול להנאתנו בעולם הבא!!
אבינו מלכנו ית"ש, רוצה שנהנה כאן ורוצה שנהנה גם שם, בעולם הנצח. הצדיקים ותלמידי החכמים יודעים היטב במה להשקיע. הם לא מנותקים מעולם ההנאות. הם פשוט יודעים להתחבר אל ממציא כל ההנאות, שיעניק להם בעולם העליון הנאות שאין כמותן, כאלו שמושגי ההנאות המוכרות, יחווירו לעומתן, אלף אלפי פעמים.
(מעובד מתוך הספר "שמחתני ד' בפעלך", של הרה"ג רבי אהרן גינוער שליט"א, הנמצא כעת בשלבי עריכה).
(מתוך יתד נקודה למחשבה)
2/257