"איני דר אלא במקום תורה" (אבות פ"ו מ"ט)
יש לתמוה, מדוע אמר רבי יוסי בן קסמא: איני דר אלא במקום תורה", ולא נתן טעם וסיבה לדבריו?
ובפשטות היה נראה, שהמשך דבריו "שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד" הוא עצמו הטעם לכך שאינו דר אלא במקום תורה, דהיינו משום שמתוך כך יזכה לתורה ומעשים טובים שילווהו ויביאוהו לחיי העולם הבא. אולם באמת אין לבאר כך, שהרי לאחר שאמר "איני דר אלא במקום תורה", הוסיף ואמר "ולא עוד אלא שבשעת וכו'", ומשמע שהוא טעם נוסף מלבד עצם דבריו ש"איני דר אלא במקום תורה".
מקום התורה הוא התענוג האמיתי
ונראה לבאר, שבאמת דברי רבי יוסי "איני דר אלא במקום תורה", הם טעם וסיבה לעצמם, כלומר: איני מסוגל לדור במקום אחר! לא רק עבור העתיד, עבור חיי העולם הבא, ולא רק מפני קיום מצות תלמוד תורה אלא מפני שגם להנאת עצמי אינני מסכים לדור במקום אחר, שכן מקום התורה ולומדיה הוא גם העולם הזה הטוב ביותר. וכאשר דר אני במקום תורה הריני עושה זאת לצורך עצמי, כאן ועכשיו! שכן חברתם של תלמידי החכמים, ומקומם המלא בעסק התורה ובשעשועיה, הם הם התענוג האמיתי גם בעולם הזה.
זו היא אפוא, כוונת דברי רבי יוסי בן קסמא: "איני דר אלא במקום תורה" מצד עצם הדבר שאין לי דיורין טובים מהם כאן בעולם הזה, "ולא עוד אלא וכו'" שגם לחיי העולם הבא לא ילווני אלא תורה ומעשים טובים הנרכשים במקום תורה, ולא הכסף והזהב שתתן לי כדי שאדור עמכם במקומכם.
טעם גן עדן בעולם הזה…
גדולי ישראל זכו להרגיש את טעמו הערב של 'מקום תורה' גם כאן בעולם הזה. בצעירותו למד הגאון רבי אליקים גציל לויטן זצ"ל בישיבת 'ראדין' אצל מרנא ה'חפץ חיים' זי"ע. כבר בראשית דרכו בישיבה הכיר ה'חפץ חיים' בכישורי הנאום והדרשנות שלו, ושלח אותו לעיירות לדרוש לעם שבשדות, להחדיר בליבותיהם יראת שמים, ואכן דרשותיו נשאו פרי ורבים השיב מעוון. לימים שימש כמגיד מישרים בביאליסטוק ובבריסק, וקשריו עם ה'חפץ חיים' נמשכו כל השנים. פעם כשחזר לראדין, התקבל בכבוד גדול על ידי מורו ורבו ה'חפץ חיים' והוא הובילו להיכל הישיבה להראות לו את בני הישיבה לומדים בהתלהבות ובשמחה. כאשר ראו התלמידים את ה'חפץ חיים' והמגיד נכנסים להיכל הישיבה, קמו ממקומותיהם כדי לכבדם. החפץ חיים חשש מאוד מהביטול תורה שנגרם מכך, והציע למגיד לצאת מהיכל הישיבה. אולם המגיד הפציר בו ואמר: "אנא נישאר ונרגיש קצת מטעמו של גן עדן בעולם הזה"…
(מתוך הספר 'דרש דוד' אבות)