"אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב" (שמות כ"ח, ג')
בכדי לקיים "באשר תשיג ידו", כמיסת ידו, לא היה חייב רבינו להוציא סכומים גדולים ועצומים, שהרי מימיו לא היה עשיר. משכורתו בישיבה בקושי היה בה בכדי פרנסת ביתו, וכשלעצמו שנא מתנות. יתר על כן, היו תקופות מצוקה, בהן בקושי היה בביתו לחם לאכול. והנה באותה התקופה, הפסיקה אחותו את עבודתה מסיבה רפואית. בעלה היה אברך כולל, הפרנסה בבית שבתה. רבינו פנה לאחד מאחיו ולאחת מאחיותיו, שמצבם הכלכלי מבוסס: כל אחד מאיתנו יתמוך באחות בעשר לירות לחודש, כשליש משכורת ממוצעת. הסכימו, והביא לה שלושים לירות.
נרתעה ואמרה: "משניהם אקח, ממך לא. הרי לך עצמך אין!"
אמר: "קחי, אין זה משלי. מישהו נתן לי לחלק לנצרכים". תלמוד ירושלמי מפורש הוא, בסוף מסכת פאה, שמותר ורצוי לומר שלא הוא הנותן, כדי שלא ייבוש המקבל. גם אם לא ידעה את המקור, לא נחה דעתה: "מי התורם?", חקרה.
אמר: "יש לי חבר שהיה לרב בפנמה. חכם ציון לוי. יש לו קרנות צדקה". נאותה לקבל, והתכלכלה כך עד ששבה לעבודתה.
כעבור זמן קצר, הגיע הג"ר ציון לוי זצ"ל לביקור בארץ. אחות רבינו זכרה מביקורים קודמים, שרבי ציון נוהג לפקוד את בית רבינו. מיהרה לאחיה, רבינו, לברר באיזה יום מגיע. רצונה להוקיר ולהודות על תמיכתו החשובה. שמע רבינו, וענה על אתר: "אל תעשי זאת! הוא אינו יודע למי אני מחלק. הוא רוצה שזה ייחשב למתן בסתר"…
וסיפור נוסף מאותה תקופה: שמע על אשה עניה, שפרנסת ביתה בדוחק נורא. מסר עבורה דרך קרוב משפחה שלושים לירות במשך תקופה ארוכה, מידי חודש בחודשו. עד היום אינה יודעת היא מהיכן היתה מקבלת בקביעות כסף זה.
"תמסור את המעטפה למשפחה פלונית!"
ושוב מעשה של צדקה, מתן בסתר. סיפר סיטונאי ירקות, ממעריצי רבינו: "באו לפני שני סוחרים, התגלע ביניהם ויכוח כספי, זה טוען שהלה נשאר חייב לו כמה מאות דולרים, והלה עשה חשבון שכבר פרע הכל. באו למנותו כבורר. הסכים, והשלישו בידיו את הכסף. שמע את הטענות, ויש צדדים לכאן ולכאן. כל צד בטוח בצדקתו, ואם יפסוק לטובת השני יקים עליו שונא. מה עוד, שהענין באמת סבוך ושניהם מתעקשים: תחתוך, לא רוצים פשרה. שהצדק ינצח. זה לא הכסף, לשניהם יש די והותר, זה העיקרון".
מצא מוצא נפלא. אמר: "יש טעם בדבריך, וגם בדבריך. אחד מכם צודק, וכל אחד חושב שהוא זה. יש לי הצעה: הכסף ילך לצדקה, ומי שצודק – הצדקה תחשב לזכותו!".
האחד הסכים מיד, השני היה חשדן: "איזו צדקה?"
אמר: "אמסור את הכסף לחכם בן ציון, יעשה בו כטוב בעיניו!". לכך הסכים בחפץ לב.
בא לפני רבינו והביא את המעטפה התפוחה. רבינו לא קיבלה. אמר לו: "גש למשפחה פלונית ברחוב פלוני, ותמסור להם את המעטפה".
הלך לשם, ומצא משפחה השרויה בעניות נוראה. בית מלא ילדים, בחוסר כל. כמה הודו לו על הכסף!
"אני מוכן לפרוע כל חובותיך!"
"לסייעו באשר תשיג ידו", אבל בשום מקום לא נאמר שחייב האדם ללוות כספים כדי לעזור לזולת! מעשה באברך בן תורה שמשפחתו גדלה וחי בלא חשבון. לווה מפה ומשם, ונכנס לסחרחורת חובות. לקח פה כדי לשלם שם, ורץ מגמ"ח לגמ"ח, קושש הלוואות והתרוצץ להשיג ערבים. שלוות רוחו התערערה ושמחת חייו נגוזה, לימודו לקה ומשפחתו סבלה. סוף דבר, בריאותו ונפשו התדרדרו, עמד על סף קריסה. נודע הדבר לרבינו, וקראו. עמד לפניו בשפל רוח, נכון לקבל תוכחה ומוסר.
להפתעתו, לא השמיע רבינו מלת ביקורת, שמץ תמיהה על אורחותיו. איך הביא את עצמו ומשפחתו אל סף התהום. להיפך, האיר אליו פניו ואמר: "מה דהווה הווה, מכאן ולהלאה חושבנא טבא. רק אמור לי כמה אתה חייב".
התברר שבעצמו אינו יודע. ניסה להזכר: חמש מאות שקלים לגמ"ח פלוני, חמש מאות לגמ"ח פלוני, אלף שקלים לאברך פלוני, שמונה מאות לפלוני. יש עוד, עליו להסתכל בפנקס…
רחמנות.
חייך רבינו: "יודע אתה, אדם צריך להיות מסודר. לחיות על פי סדר. ובסדר 'ליל הסדר' יש סימן שקרוי: מרור כורך. ופירש רבינו יוסף חיים זצ"ל: כל הלוואה היא מרור, ובמקום שיזכור הלוואה זו וזו וזו, יסכם כל הלוואותיו יחדיו, ויידע כמה הוא חייב. וזה קרוי: מרור כורך, לכרוך כל המרורים יחדיו… עיין בפנקסיך ותאמר לי כמה חייב אתה בסך הכל!"
הלך, וחזר: "עשרת אלפים שקלים". כמחיר שליש דירה, באותם ימים. בעצמו לא ידע, שכך השתרגו חובותיו. גם רבינו לא שיער עד כדי כך. אמר לו: "שמע נא, אני מוכן לפרוע כל חובותיך, אך בתנאי אחד: שמכאן ואילך אינך לוקח הלוואה. לא בגמ"ח, ולא בבנק. אתה פותח דף חדש, ויישאר נקי וצח!". הסכים בלהיטות, ועמד בתנאי. השתקם וניצל, שב להשקיע עצמו בתורה והיה למרביץ תורה. הוא, משפחתו ותלמידיו, חבים הכל לרבינו.
ולא ידע שסכום זה היה מעל ומעבר ליכולת רבינו. ולא התרים עבורו, אלא נטל הלוואות והחזירן במשך שנים!
רחמנות, ילד רוצה עוגה!
ולאו דוקא לנצרכים ולרעבים. פעם עבר רבינו ברחוב, וראה ילד עומד ליד דלפק קיוסק ומביט בעיניים כלות, ניגש וקנה עבורו עוגה! סביר להניח שאין המדובר בילד מורעב. ודאי אכל ארוחה משביעה, אלא שכך דרכם של ילדים, ללטוש עיניים לממתקים. ורבינו, איש החסד, לבו נכמר, לחש למלווהו: "רחמנות, ילד רוצה עוגה!"…
(מתוך "רבינו בעל ה'אור לציון'")
1/204