"זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"ג, כ"ד)
מעשה נפלא שמעתי מאחד מצדיקי הדור שליט"א, ששמע מפי הרה"ח רבי הערשל הופערט ששמע מפי בעל המעשה – האופה מגייטסהעד, כפי שיסופר.
בשנות המלחמה אחר ה'בליץ' [הפצצת המטוסים הגרמניים בלונדון] ברחו רבים מלונדון דרומה, גם האדמו"ר הרה"ק רבי שלום משאץ ברח ועבר לגייטסהעד. בשנת תש"ה חל ראש השנה ביום ב'–ג'. לקראת השבת האחרונה שלפני ראש השנה אפה האופה – היחיד בכל העיר – חלות כהרגלו, אולם במוצאי שב"ק אפה חלות עבור ראש השנה רק עד השעה 4:00 לפנות בוקר, זמן אמירת סליחות 'זכור ברית'. גם ביום ראשון, ערב ר"ה, לא אפה מאומה, משום שנהג להתענות ביום זה, וממילא לא הספיקו החלות לכל בני העיר לשני ימי ר"ה.
ואכן בליל א' דר"ה אחר הסעודה הודיע המשב"ק לרבי כי לסעודת יום א' דר"ה עדיין יש בבית כדי 'כזית' לכל המסובין, שמנו בלעה"ר כשלושים נפשות – משום מנהגו של הרבי לארח על שולחנו אורחים ונזקקים רבים – אבל לליל ב', וכל שכן ליום ב' אין אפילו כזית אחד לצורך סעודות יו"ט – וכל זה מחמת שהאופה לא אבה לוותר על סליחות 'זכור ברית' ועל עוד ענינים נעלים שהוא נוהג בהם בערב ראש השנה.
למחרת, בוקר יום א' של ראש השנה, השכים האופה ללכת למקווה ב-4:00 לפנות בוקר, והנה בדרכו הוא רואה את הרבי, הפונה אליו ואומר: "בדיוק עכשיו אני בדרכי לביתך לצוות עליך כדברים האלה: עכשיו השעה 4:00, וזמן התקיעות בבית מדרשנו הוא בשעה 12:00. לפניך 8 שעות – פתח נא את המאפיה ותאפה חלות כדי סיפוק כל בני העיר, כי פטור אתה מתהלים וכיו"ב. את תפילתך תתפלל בין אפיה לאפיה, תכנס לביהמ"ד רק לתקיעת שופר, ואם תאחר אמתין לך עם התקיעות".
נחרד האופה ואמר לרבי: "הרי היום 'יעמיד במשפט כל יצורי עולם', השכמתי קום לאמירת כל ספר התהלים לפני התפילה – כיצד אפנה לבית מלאכתי לעסוק בדברי חולין כאלו?…". אמר לו הרבי: "אני אומר תהלים במקומך".
אמר האופה: "כיצד אוכל ללא אמירת 'לקל עורך דין' ושאר פיוטים?". אמר לו הרבי: "אף זאת אומר במקומך"…
פשט האופה את אצבעו כלפי שמיא, ושאל את הרבי: "וכי גם בשמים ממעל תסכימו להחליף עמי – שייחשב הדבר כאילו אני עמדתי בביהכנ"ס בעבודת הקודש ביום הדין הגדול והנורא א' דר"ה, ואילו הרבי עמד ואפה חלות עבור כל בני העיר?"
אמר לו הרבי: "אני בוודאי מסכים לכך, אבל אם גם אתה מסכים לכך – הרי שאינך 'סוחר' כלל וכלל"… כי בקדושתו הבין שאין לך גדול ממי שדואג למזונם של בני ישראל, ואין לך זכות כזו גדולה יום לקראת יום הדין.
(ע"פ באר הפרשה)