אדם אחד ניהל מסעדה יחד עם רעיתו. היתה זו מסעדה יוקרתית שהגישה לסועדיה מאכלים משבחים מכל מטעמי עולם. שמם של המאכלים אשר הוגשו בין כתלי המסעדה יצא לתהילה, ואנשים רבים היו באים לאכול במקום.
דא עקא, שהבעל ורעיתו, בעלי המסעדה, היו מתקוטטים ומקללים אחד את השני ללא הרף. לאט לאט החלו האנשים להדיר את רגליהם מהמסעדה, ומצבם הכלכלי של בני הזוג הלך והדרדר.
ישבו האיש ואשתו ודנו, מדוע חדלו הלקוחות לפקד את המקום. הם ביררו אצל מספר אנשים, ונענו כי הסועדים אינם יכולים לסבול את הקללות המוטחות במקום, ובשמעם זאת האוכל אינו ערב לחיכם, ולכן אינם מגיעים יותר לאכל במסעדה.
אמר הבעל לאשתו: "את רואה? בגלל קללותיך הלקוחות לא באים!"
"וכי אתה לא מקלל, הרי גם אתה מקלל!" הטיחה בו האשה.
"את יודעת מה?" הציע הבעל, "בואי ונעשה שביתת נשק כדי שאנשים יחזרו לאכל במסעדה!"
"אבל איני יכולה להפסיק לקלל אותך!"
"מנין אם כן תהיה לנו פרנסה?!"
בסוף אמר הבעל לרעיתו: "בואי נעשה תחבולה: כשאת רוצה לקלל אותי, תקללי באפן כזה שלא יובן לנוכחים. כשתרצי לאחל לי שיסתתמו עיני, תגידי 'שיתברכו עיניך'. כשתבקשי לקלל אותי שיקטעו רגלי, תאמרי לי 'שיתברכו רגליך'. וכן על זו הדרך. כך נברך אחד את השני, ובאמת נתכון לקללה וכל הלקוחות ישובו לאכל במסעדתינו"…
ואכן, בני הזוג נהגו על פי התחבולה שהגו. אנשים היו יושבים ואוכלים, ותוך כדי כך הבעל היה שואג לעבר רעיתו: "איפה המזלגות, לא שמת על השלחן?! שיתברכו לך הרגלים, אמן כן יהי רצון!" והיא אומרת לו: "הנה שם מתחת לצלחת יש מזלגות, שיתברכו לך העינים, אמן כן יהי רצון!"… וכך חזר העסק לתפקד, כשהבעל ורעייתו 'מברכים' אחד את השני ומתכונים לחרף ולגדף. אך לא לאורך זמן, הלקוחות שמעולם לא שמעו ברכות בכעס ובעצמת קול כזו, כבר הבינו שאלו קללות במסכה של ברכות…
כה היו ברכותיו של בלעם הרשע. הוא הסתכל על בתי המדרשות ועל הישיבות הקדושות אשר עולות ומשגשגות, ועיניו היו רואות וכלות, הוא לא יכול היה לסבל זאת. לכן אמר: "מה טבו אהליך יעקב", כשבעצם כוונתו היתה לומר שזה הרע הגדול ביותר בעולם. הוא ראה בית כנסת פורח ומשגשג, שנערכות בו תפלות מעמק הלב, ולא יכול היה לסבל זאת וקלל.
אך ה' יתברך הפך את מחשבתו לטובה וקבע ששום אדם בעולם לא יוכל לנגוע לרעה בישיבות הקדושות ובלומדי התורה.
(המאמר המלא ב'לקראת שבת' שיופץ ביום ה'- המאמר מתוך הספר 'משכני אחריך')