אמרתי לרבינו: "מרן הגראי"ל שטיינמן אמר לי, כי בהיותו בחו"ל, זקן אחד בן שמונים ביקש ממנו ברכה על שלום בית. אמר לו ראי"ל: 'כזה זקן ועדיין לא למדת כיצד להתנהג עם אשתך?' וכשסיפר לי זאת ראי"ל צחק מאד"

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה… שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי) "במדבר ט"ז, ח')

וברש"י:  התחיל לדבר עמו דברים רכים

רבינו מבכה ומצטער על מריבות שמתייצבות בפתחי בתי ישראל, ודמעותיו על לחייו כאשר שומע את צערם. והוא גם מורה על מי לוותר, ומתי לוותר.

לא יודעים היום כיצד להתנהג. צריך לוותר ולוותר. בדרך כלל החיכוך בא על דברי שטות. לאשה קשה יותר לוותר, ועל הבעל מוטל לוותר! הכל מתחיל ממה שאמרה איזו מילה שפגעה בו וכדו'. בן תורה צריך לדעת לוותר!

יש במדרש רבה [נשא פרשה ט', ב'] על הפסוק "איש איש כי תשטה אשתו" – "לימדה אותך התורה שתהא וותרן בתוך ביתך, נשפך היין הוי ותרן וכו', וכן שמנך וכו', נקרע כסותך וכו', אבל אם שמעת דבר על אשתך – קום כגבר, למה שגבר את". ומפורש במדרש שבכל מה שנוגע לגשמיות – עליו לוותר, ומה שנוגע לרוחניות – צריך שתהיה איש!

אמרתי לרבינו: מרן הגראי"ל שטיינמן אמר לי, כי בהיותו בחו"ל, זקן אחד בן שמונים ביקש ממנו ברכה, ושאלו על מה תבקש ברכה, ענהו: 'על שלום בית'. אמר לו ראי"ל בתמיהה: 'כזה זקן ועדיין לא למדת כיצד להתנהג עם אשתך?' וכשסיפר לי זאת ראי"ל, צחק מאד…

-"ב'אורחות צדיקים' כתב שכמו שאדם מתנהג בן 8, כך יתנהג בהיותו בן 80. טבע קשה לשנות".

המשיך רבינו וציין זהירות נוספת בענין השלום: "היה ויכוח בין מנוח ואשתו, הוא אמר כי היא עקרה – ולכן אין להם ילדים, והיא אמרה שהוא עקר, והיתה ביניהם מחלוקת. המלאך בא לשים שלום ביניהם – ולהודיע לה כי היא עקרה, ולכן דיבר עמה ואמר לה 'הנה נא את עקרה' ולכן אמר 'נא' בלשון בקשה, כמי שאומר אל נא תריבי עם בעלך, תדעי שאת העקרה…

"ופסוק זה בא ללמד אותנו, כי הרוצה להשלים בין בעלי מחלוקת, לא יבוא אל הזכאי לומר לו אתה הצודק, שאילו היה בא המלאך למנוח, אדרבה, היה מרבה את המחלוקת, שהיה טוען אח"כ לעומתה 'ראי שגם המלאך אומר כמותי'… רק יבוא אל החייב ויסביר לו כי אינו צודק, ושיודה לזכאי, ועל ידי כך יבוא השלום ביניהם. וכך היה מעשה אצל מרן החזון איש זצ"ל, שהייתה מחלוקת גדולה ומרן זצ"ל סבר כצד אחד שהוא הצודק, ושלח להודיע לההוא שאינו צודק – שהוא אינו צודק, ולא שלח להודיע לצודק את צדקתו".

בני כמה היו מנוח ואשתו?

-"מסתמא מבוגרים. וכבר אמרנו כי כתוב שאיך שמתנהג בגיל 8, כך יתנהג בן 80, אבל עם תורה אפשר לשנות ולהשתנות בזמן קצר".

עוד אמר רבינו: "ותאמר לו אשתו לו 'חפץ ה" וגו', ובחז"ל אמרו שמנוח היה עם הארץ שלא הבין את מה שהיא הבינה, וצריך בירור לשם מה כתב הנביא את הפרט הזה שהוא היה עם הארץ? "והתשובה: ללמדנו שאדם צריך להיזהר בדיבורו אפילו עם אשתו. אילו ידע מנוח שזה ייכתב לדורות כמה היה נזהר מלדבר"…

• ג' מקץ כ"ד כסלו תשס"ה, אמרתי קמיה רבינו כמה דברים אודות מרן הגראי"ל, וגם בענייני וויתור בבתי ישראל.

סיפר לי הרב יצחק לוינשטיין אודות נסיעתו של מרן הגראי"ל  לאמריקה. הרי מרן נפל שם מרוב תשישות והתעלף, והיה בחולשה גדולה ובני המשפחה בא"י דרשו בתוקף שמיד ישוב לביתו, אבל הוא עצמו התבטא לאמר: "הרי אנו ב"ה מצליחים, והשטן כואב לו ומנסה להפריע. לא אכנע לו!".

עוד סיפר, שמחמת המקרה, הגראי"ל היה יום אחד בבית חולים, והפסידו יום של עשיה לפי התכנית המקורית, ולכן רצו לבטל את הנסיעה לקליבלנד, אבל מפני כבודו של הגר"ח שטיין, שהוא היה ת"ח וזקן מופלג, רצה הגראי"ל לנסוע לשם בכל מחיר, וזה לא היה פשוט, והרופא שהצמידו לו אחרי שנפל, אמר שעל פי רפואה אסור לו לנסוע.

ענה הגראי"ל: "רבי ישראל סלנטער זצ"ל היה בפריז, ונפל לבור שהיה בו כדי להמית בוודאי, ויצא שלם. ואמר: 'הייתי בטוח שלא אנזק, כי באתי עם מחשבה מושלמת לשם שמים, ולכן לא יתכן שאנזק'". ואמר הגראי"ל: "אנו באנו לכאן במחשבה שלימה לשם שמים, ולכן לא אנזק", ונסעו, וכך הווה שעבר הכל בשלום.

הנ"ל הרב יצחק לוינשטיין זצ"ל, סיפר עוד: ב'יתד' כתבו גיליון שלם על הנסיעה, ומרן הגרי"ש זצוק"ל עבר על כל המוסף, והעיר רק הערה אחת – כי באחת התמונות עמוד 9, בדרשתו של ראש ישיבת טלז שיקגו, מרן הגראי"ל נראה נרדם, ולא היו צריכים להכניס תמונה כזו. וכאשר אמרו זאת להגראי"ל אמר: "לא נרדמתי, רק כל כך דיבר עלי ולא הייתי מסוגל לפתוח את העיניים".

בהיות הגראי"ל בבורו פארק, והיה זה אחרי בית החולים הנ"ל, לא הכניסו כמעט אנשים לבית באופן פרטי, ובחוץ המתינו כמאתיים איש. כאשר הגראי"ל יצא, הם ניגשו והוא נתן להם ברכות. בין האנשים היה אברך שביקש ברכה וקיבל. אחרי כמה דקות, לפתע הגראי"ל התעניין ושאל היכן האברך שהיה כאן. חיפשו אותו ומצאוהו בחוץ במרחק, והרב יצחק לוינשטיין שמע שמרן אומר לו (כנראה ביקש ברכה על 'שלום בית') "האם אתה מוותר?", וההוא לא ענה ברור, אמר לו הגראי"ל: "תדע לך שטוב לך לוותר, וזה לא יזיק אלא יהיה לטובתך, תוותר ותוותר!".

וזה דבר מפליא, כי אחרי האברך הנ"ל עברו אנשים רבים והגראי"ל היה חלש, ובכל זאת עדיין היה בליבו ובזיכרונו לחשוב להוסיף לו עצה הוגנת…

וזכורני שכאשר בחור היה בא לפני נישואיו להיפרד מהרב שך זצ"ל, מרגלא בפומיה לומר לו: "תדע לך שהדרך שלך תהיה – לוותר. תוותר ותוותר! כל החיים ויתרתי ואף פעם לא הפסדתי!". ופעם אחת סיפר לבחור, כי בעת שהותו בסלבודקא, הוזמן פעם לבית הסבא זצ"ל לסעודת ליל ש"ק, ובסוף הגישו ליפתן והתחיל לאכול, וכל כך היה רע שלא יכול היה לאכול בשום אופן. הרבנית הייתה במטבח והסבא פנה אליו – מדוע אינו אוכל? והשיב, כי אינו יכול, אמר לו הסבא: "דע לך כי היא עושה את האוכל הזה 40 שנה, וגם אני לא יכול לאכלו, אבל לא רציתי לומר לה מילה כדי לא לביישה, ועתה הרבנית במטבח, אם אתה תאכל מוטב ואם לא, אני אוכל את שלך ואת שלי גם יחד, עוד לפני שהיא תשוב מהמטבח"…

פעם אחת הרב שך אמר על פלוני: "אני מרחם עליו שאין לו את התענוג של לוותר".

הוסיף רבינו כנ"ל: "אכן מפורש במדרש, שהדרך בבית היא על ידי ויתור ולא מפסידים מכך, מלבד הפעמים שאסור לוותר כדברי המדרש רבה פרשת נשא פרשה ט' ה"ב [שהוזכר לעיל] שלימדתך תורה שתהא ותרן בתוך ביתך, נשפך יין הוי וותרן וכו' נקרע כסותך ולא תפסיד כי ה' ימלא חסרונך ואוצרותיך ימלא, אבל אם שמעת דבר אשתך [בענין קיום תורה] קום כגבר וכו' כי יש פעמים שאסור לוותר".

 אמרתי: "מרן הגראי"ל שאל שאלה: 'פלא! הברון רוטשילד קיבל ברכה של עשירות לכל ימיו, איזו ברכה היא זו כאשר כיום כל יוצאי חלציו גויים?!'".

-"שמעתי שהסיפור הי' כך, שהחכם צבי התאכסן אצלו בבית, והחכם צבי היה מתנהג גם בהנהגה של קפדנות, והיו לו טענות על כמה דברים שם, ולאשתו [של רוטשילד] היה מאד אכפת, והיא הרגיעה, עד שפעם אחת היה כבר כבד מנשוא, והוא אמר לחכם צבי: 'אם קשה לכם כאן, אפשר לעבור למקום אחר'. אמר לו החכם צבי: 'בקרוב יגיע לי כתב רבנות, ואם היית ממתין עוד יום, הייתי מברך אותך וכל יוצאי חלציך (ברוחניות וגשמיות), אבל עתה נברך אותך וכל יוצ"ח בעשירות'.

"ובאמת עשירות, אם יודעים לשמור על מעלותיה, זה דבר שאפשר לזכות על ידיה הרבה, ולכן קיבל ברכה רק כזו (שיש בה תנאי וקושי, שצריך לדעת לשמור עליה וזה לא קל), ואם היה ממתין גם את היום הנוסף, היה ראוי ליותר ברכה".

אמרתי: "שמעתי מרבי מרדכי רבינוביץ שליט"א, בשם סבו הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, שאמר: 'אי איישר חילי הייתי מוסיף בברכת השחר: שלא עשני גביר'.

ותגובת רבינו: "זה רמוז ב'שלא עשני גוי', כי זה כולל גם גויאשקייט אצל בני ישראל, והרבה גבירים מעורב בהם גויאשקייט"…

עובדות והנהגות בעניין תפילות הצדיקים

"וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה… וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה" (במדבר י"ז, ט"ו)

הג"ר שמעון זייבלד היה בחור צעיר כאשר הגיע מירושלים ללמוד בישיבת סלבודקה, ובא להתברך אצל מרן ה'חזון איש'. שאלו החזו"א: "מה שלום אביך?", השיב: "ברוך ה'", ושוב שאלו ה'חזון איש': "מה שלום אביך?", ושוב: "ברוך ה'…"

הבחור ר' שמעון נחרד, אם ה'חזון איש' שואל יש בזה משהו, כנראה דבר נורא ארע… מיד רץ להתקשר לירושלים – "מה שלום אבא?". "לא קרה כלום", השיבוהו. חזר על שאלתו ושב הרגיעוהו, "לא ארע דבר". "לא יתכן! ה'חזון איש' שאל מה שלומו, אתם מסתירים ממני!".

התברר מה הסיפור. מספר שנים קודם, האב עמד לעבור ניתוח מסובך, נכנסו ל'חזון איש', שאלו בעצתו וביקשו את ברכתו.

וכיצד התברר לו? כי ה'חזון איש' אמר לו למחרת: "אביך עדיין ברשימה שלי!"… (וכיון שלא נכנסו להודיעו אם הניתוח הצליח, המשיך מרן להזכירו בתפילותיו…). ר' שמעון זייבלד נדבק בחזו"א באופן מיוחד, מחמת כך שנוכח לגלות כי במשך שנים התפלל על יהודי שלא הכירו כלל…

רבינו הזיל דמעה לשמע הסיפור, ואמר: "היה לי פעם דבר כזה. הרופאים אמרו לפלוני שבתו א"א לה שתלד, וחיתן אותה וביקש ממני שאתפלל, והכנסתי אותה ברשימה. ואחר שנים הרבה שמעתי שנולד לו, אמרתי לו: 'מדוע לא סיפרת שנולדה לך'.

"העולם אומר על זה את הפסוק 'חכמים הם להרע ולהיטב לא ידעו'. ולפני שנים ראיתי בתו' הרא"ש על התורה על הפסוק בקרח י"ז ט"ו 'וישב אהרן אל משה וגו' והמגפה נעצרה' – ולא כתיב מדוע שב אליו, וכתב תוס' הרא"ש, שהרי שלחו משה על המגפה ומשה התפלל, וכשהמגפה נעצרה היה צריך להודיע ושם כתב – דלא כמו שנהגו העולם שלא מודיעים" (עי' מושב זקנים מבעלי התוס').

לפני סוכות אמרו לרבינו, כי השנה היו מעט אתרוגים בעץ של הגרמי"ל. הפטיר ואמר:

"בפעם הראשונה אחרי ערלה שניטעו העצים של רמ"י מהאתרוג של החזו"א היה שפע רב, אולי אלף אתרוגים. שנה אח"כ התייבש, כנראה כי היה יותר מידי עומס בשנה קודמת. הוא הלך להחזו"א ונתן לו ברכה שתמיד יהיו לו אתרוגים, ועד היום יש אתרוגים".

 

(מתוך הספר 'כל משאלותיך')