סיפר הגה"צ רבי אשר פריינד זצ"ל: פעם אחת עסקתי עם בחור שנשבר ברוחו ל"ע והוצרך להיכנס למוסד מיוחד. דיברתי אתו רבות, עד שהבאתי אותו למצב של צלילות הדעת, ואז היה שפוי בדעתו.
ואז אמרתי לו: אתה רואה שיש לך צלילות הדעת, ואתה נורמלי, וחי, ולא לחוץ לך כלום. עוד לא היה לך כזה 'געשמאק' בחיים… אם כן, בוא אתי לשבועיים ימים, ותראה שאתה יוצא מכאן בריא ושלם, וכמו שעכשיו אתה מרגיש טוב, כך תרגיש כל החיים, ותתחתן ויהיה לך טוב.
אבל אז אמר הבחור: אני לא רוצה לעזוב את המקום הזה.
שאלתי אותו – סיפר ר' אשר – מדוע? האם אתה טיפש? הרי אתה רואה שאתה בחוץ ובריא, למה אתה צריך לבלות את החיים שלך במקום השחור הזה?
ואז הסביר הבחור: אתה הרי רוצה לקחת לי את העצבות שאני נמצא בה, ובזכותה אני יושב כל היום בחיבוק ידיים. אתה רוצה לקחת ממני את הסיפוק שיש לי מהעצלות, לשבת על הספה כל היום. אתה רוצה לקחת ממני את הסיפוק שאני המסכן וכולם מרחמים עלי. את כל זה אתה רוצה לקחת ממני! כדאי לי כל היסורים שיש לי, העיקר להישאר כאן.
סיים רבי אשר ואמר: "הבחור הזה אמר את האמת, אבל אנחנו מתביישים להגיד זאת ברבים"…