זכר למקדש
לפנים היו שהטבילו את כלי הפסח לאחר הגעלתן והכשרתן – אור זרוע ועוד ראשונים.
ואולי הוא משום 'זכר למקדש', שהיו מטבילים את כל הכלים לאחר המועד.
(סדר יעקב – לוח דבר בעתו)
הכשרה רוחנית
בדרשת שבת הגדול אמר פעם הרה"ק רבי דוב בעריש מביאלה זי"ע:
באים אלי אנשים לשאול בעניני הפסח, כיצד להכשיר חבית של בארשט (חמיצה), היאך להכשיר כפות ומזלגות, אבל מדוע אף אחד לא בא לשאול, כיצד מניחים את ה'כזית מצה' הטהור בפה אשר נטמא כל השנה בכל דבר האסור, בשקר, ברכילות בלשון-הרע וכדומה.
הרבי אמר זאת בהתרגשות עצומה, כד שכל הקהל געו בבכייה.
(יגדיל תורה)
כל חמירא
הטעם שתקנו לומר 'כל חמירא' בארמית.
הטעם הפשוט הוא, לפי שזו הייתה השפה המדוברת בעת שתיקנו את הנוסח של ביטול החמץ.
אך יש לומר עוד, כי בהיות שהלחם הוא חיות האדם שאנו זקוקים לו בכל השנה, אין ראוי לאדם לזלזל בו. ואילו יאמר בלשון הקודש, שהיא הלשון שהמקטרגים מבינים בו, יבואו לקטרג על זה, לכן אומרים בארמית, שהוא לשון שאינם מבינים אותו.
(סדר היום)
חמץ בפסח במשהו
אצל עני יש לכל דבר חשיבות, כפי שאמרו חז"ל (פסחים קטז,א): "מה עני שדרכו בפרוסה". לכן נתנו בפסח מקום לכל החומרות; חמץ בפסח במשהו, ועל האדם לבדוק את החמץ בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת, ולבדוק את החמץ עד מקום שידו מגעת. אך כל זה אינו אלא לתועלת האיש הישראלי, כדי שכל עשיותינו יהיו חשובים ונכללים בקדושה.
(מי השילוח – מסכת עוקצין פרק ג')
הסייגים שמרו על עם ישראל ביתרון גדול
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר.
הנה המתבונן יראה, כי במצרים נשתכח מהם גופי תורה שהיו "גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד), 'הללו עובדי עבודה זרה (והללו עובדי עבודה זרה') – (מדרש שוחר טוב טו, ה), וכן הפרו ברית מילה [ילקוט שמעוני (דברים תתכ"ח)]. אמנם הסייגים והגדרים שמרו ביתרון גדול, כמו שאמר במכילתא (דפסחא פרשה ה): 'שלא שינו שמם לא שינו לשונם שלא גילו מסתורין', יעוין שם.
שלא כמו בגלות בבל, שם אמנם שמרו על גופי התורה, אבל היות ועברו על הסייגים והגדרים, התערבו בין האומות. לפי שבתקופת היות ישראל בגולה, העיקר הוא הסייגים והגדרים שלא יתערבו בין העמים. ולכן אמרו (סוטה לו, א): "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית", ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך וכו', אלא שגרם החטא, פירוש שעברו הגדרים והסייגים.
ולכן אמרו על י"ח דבר (שבת יג, ב), שאף אליהו אינו יכול לבטלן – פירוש שנחיצת הסייגים מוכרחין לאומה עד כי אף אם יבא המבשר על משיח גם כן לא יבטלו…
וכיון שכך, הנך טוען שעיקר היא שמירת הסייגים – הלא בני ישראל המה מצויינים! ו'גן נעול מעין חתום' (שיר השירים ד, יב), 'לא שינו שמם ולשונם' (מכילתא דפסחא ה) – "דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טז) ששומרים הסייגים באופן נפלא מאוד.
וזה ביאור מאמרם (שוחר טוב יט, ז, תנחומא תשא לו) מנין היה יודע משה שהוא יום וכו' בשעה שהיה לומד תורה שבכתב היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיה לומד תורה שבעל פה היה יודע שהוא לילה. שבלילה, היינו בתוך הגלות – העיקר תורה שבעל פה, הסייגים והגדרים המה נחוצים לקיום הדת.
ולכן הרבתה התורה בסייגים גבי פסח וחמץ ב"בל יראה", מפני שעל פי הגדרים והסייגים נגאלו. ולהורות נתן ש"לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר", שכל אדם יהא נגדר ומקושר ללאומתו בסייגים וגדרים, שכל זמן שלא יהיה אור האלוקי מופיע עליו גלויה לעיני כל, הסכנה גדולה שלא יתערבו בין האומות ויאבדו קיומם. וזה (מלאכי ג, ו): "אני ה' לא שניתי", שתמיד אני ברחמים. והגזירות הוא כדי – "שאתם בני ישראל לא כליתם" – שלא יתערבו בין העובדי כוכבים בהתקרבם אליהם. "למימי אבותיכם סרתם מחוקי ולא שמרתם" (שם פס' ז) – שלא עשיתם סייגים וגדרים.
(משך חכמה – פרשת בא יב, כב)
חומרת מצה שרויה
הטעם שיש שהקלו לנשים ולילדים באכילת שרויה
איתא ב'אמרי נועם', שהגדרים והסייגים משמשים כגדר וחומה המקיפה ושומרת על האדם לבל ייכשל באיסור עצמו, עפ"י מה שאיתא בשער הכוונות להאר"י ז"ל: 'אין לך דבר שדוחה את הקליפות כמו אור המקיף'. לכן עיקר עבודת היצר היא להכשיל את האדם לבטל גדרים וסייגים ותקנות חז"ל, המשמשים כמשמרת לגופי התורה, ועל כן אמרו (קהלת י, ח): "ופורץ גדר – ישכנו נחש", שהכוונה על הנחש הקדמוני.
בסגנון זה פירש גם בעל 'קדושת ציון' מבאבוב הי"ד את דברי המדרש (במד"ר יט, ב): "אמר ר' שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר אני פרצתי גדרו של עולם". שאלו את הנחש, מדוע הוא תמיד מנסה לפתות את האדם ולהכשילו בעניני חסידות וחומרות, בדברים שאינם אלא גדר וסייג, מדוע אינו מכשיל מיד בעצם העבירה? על כך משיב הנחש: 'אני פרצתי גדרו של עולם', אני כבר זקן ורגיל במלאכה זו, גם את חוה פיתיתי לגעת בעץ ולעבור על הסייג והגדר שלא לגעת, ובדרך זו הצלחתי להכשיל את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת.
כאשר נעמיק, נמצא פן נוסף בערמומיותו של הנחש. הוא לא ניסה לפתות את אדם הראשון, אלא הלך להסית את חוה. כי שונה היא חומרה שאינה אלא גדר וסייג, שם לפעמים צריך להקל, כאשר בעיקר הדין אין מקום להקל. אבל האשה שדעתה קלה, לא תדע להבחין בין חומרא לעיקר הדין, לכן הקדים הנחש לילך אצל האשה, לנסות להכשילה בדבר שאינו אלא גדר וסייג, כי בדרך זו היה לו יותר קל לפתותה.
אפשר, שמטעם זה לא נהגו הנשים לדקדק בחומרות יתירות כמו אכילת שרויה [ בכלים מיוחדים, כמובן], כפי שמובא בעקבי חיים (אות עד), שבצאנז לא הקפידו שנשים לא תאכלנה מצה שרויה, וכן בשו"ת קנין תורה (ח"ב סימן פ'), שבפולין לא החמירו בכך אצל נשים וילדים, כי על הגדרים והחומרות יש התגברות מיוחדת של היצר, כפי שהיה בעת חטא אדם הראשון, לכן לא הנהיגו אותם בגדרים וחומרות [שאינם מעיקרי הדת].
(הרב שמחה רובין (נכד האדמו"ר מצ'עשינוב זצ"ל)
כיבוד אם ומצה שרויה
מסופר על ה'שר שלום' מבעלזא, שאמו ישבה על ידו בליל הסדר, והיה אוכל עמה בצלחת אחת. בעת שאכלו את המרק הכניסה כמה חתיכות מצה לתוך המרק, והרה"ק מבעלזא לא אמר כלום, אלא הזיז קצת עם הכף את חתיכות המצה והמשיך לאכול מהמרק, ואמר: כיבוד אם דאורייתא ושרויה היא רק חומרא….
אכילה אצל הצדיק כמוה כאכילת קרבן פסח
סיפר כ"ק מרן אדמו"ר מצאנז שליט"א. שני חסידים נקלעו לקראת חג הפסח לעיר פרעשבורג, עקב עיכוב שחל בדרכם.
בליל התקדש החג התפללו במחיצת ה'חתם סופר', שאף הזמינם להשתתף בליל הסדר שערך. השניים שמחו שמחה גדולה, שיזכו לראות במו עיניהם את עריכת הסדר של החתם סופר בליל התקדש החג. ואכן זכו לסעוד על שולחנו והתענגו מאמירת ההגדה וכו'.
כשהגיעו ל"שולחן עורך" הוגשו לפניהם, כמו ליתר המסובים, ממאכלי הפסח ובכללם מרק עם קניידלעך, ובהיותם נאמנים למנהגי בית אבותיהם ורבותיהם לא ידעו מה לעשות, אם לעבור על הנהוג אצלם לבלתי לאכול "שרויה", אך מצד שני אם לא יאכלו הרי ייחשב זה כפגיעה בכבודו של המארח הגדול – ה'חתם סופר'. אחד מהם, שישב סמוך ל'חתם סופר', אכל בלית ברירה, כדי שלא יקפיד אותו צדיק. אבל השני, שישב רחוק יותר, הצליח להתחמק ללא שירגישו שלא אכל. [אף שהיו גם מגדולי הליטאים שנזהרו מאכילת שרויה, מ"מ ידוע שהחת"ס אכל שרויה, כמבואר במנהגי החת"ס פרק י אות כה.]
לאחר זמן, כשהגיעו אל רבם, סיפרו לו את הקורות איתם, והוא אמר לאותו שלא אכל: "די נאר, האסט דערלייגט א שטיקל קרבן פסח" [הפסדת אכילת נתח מקרבן הפסח].
הוסיף על כך האדמו"ר מצאנז: כשצדיק נותן לאכול זה כבר ענין אחר…
בזכות הזהירות בגדרים וסייגים נגאלו ממצרים
ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך – והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה… בצאתי ממצרים (שמות יג ז-ח)
ידוע שהחמץ והשאור רומזים אל היצר הרע, כלשון חז"ל (ברכות יז,א): "שאור שבעיסה מעכב". על כן אמרה תורה: לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל – גבולך, שיש להיזהר ולהישמר במיוחד –
בכל גבולך, בסייגים והגדרים המהווים את המחסום בפני היצר, כפי שאמרו (קהלת י, ח): "ופורץ גדר – ישכנו נחש", כי על ידי שהאדם פורץ את הגדר או הסייג, הוא כביכול פותח את הדלת להנחש הקדמוני שהוא היצה"ר.
על כך נאמר: "ולא יראה לך… בכל גבולך" – שהם הגדרים והסייגים, ומיד אחר-כך: "והגדת לבנך … בעבור זה", כלומר, עליך לספר לילדיך ולצאצאיך, בעבור שהייתי נזהר בגלות מצרים בגדרים וסייגים, לכן – "עשה ה' לי בצאתי ממצרים", כי בזכותם נגאלנו, כלשון חז"ל (מכילתא פרשת בא): בזכות שלשה דברים נגאלו אבותינו ממצרים – 'שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם', אף ששלושתם הם רק גדרים וסייגים.
(הרה"ק רבי שלמה מבאבוב – ליקוטי כרם שלמה לפסח ח"ב)
מצות מכונה
טעם נוסף למחמירים במצות מכונה, כי מצה נקרא בשם 'מיכלא דמהימנותא' – מאכל אמונה, ואיזו אמונה יכולה לצאת ממצה שנילושה במכונה….
הרה"ק רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זצ"ל
מיכלא דאסוותא
יש נוהגים שלא לשתות בפסח משקאות אלכוהוליים חריפים.
בדרך חידוד אפשר לומר, לפי שמצה הוא 'מיכלא דאסותא' – מאכל של רפואה, וידוע שמי שנוטל תרופות, אסור בשתיית משקאות חריפים…
(לוח דבר בעתו, בשם תלמידי הבעש"ט)
לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך
עיקר תכלית המצוה היא, שגם בעת הגלות, כאשר עם ישראל יוכה ויסבול עבור לימוד התורה וקיום המצוות, ואין לפניהם קרבן פסח, רק 'מצה ומרור' – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ולא פסח, שהם בגלות בזמן שאין פסח, ובכ"ז הם מקיימים כל חוקות החג כהלכתו, זו הסגוליות המיוחדת והעמידה במבחן של עם ישראל, על כך אומר הכתוב: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים.
משך חכמה – פרשת בא (יג, ח)
מה העבודה הזאת לכם
שאלת הבן הרשע היא, מדוע הינכם מתייגעים בעצמכם בכל עבודות הפסח, גם אם הן קשות ואינן מכובדות, ומדרך העולם להטיל אותם על העבדים והשפחות. והתשובה על כך: 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים', גם הקדוש ברוך הוא טרח בעצמו בהצלתנו – 'זבח פסח הוא לה' אשר פסח' – הוא בעצמו, על בתי בני ישראל, ולא עשה זאת באמצעות מלאך.
כתב סופר
אכילת כזית מצה נותנת חיות לכל השנה
לעת זקנותו של הרה"ק האוהב ישראל מאפטא זי"ע, לא הניחוהו בניו להרבות באכילה, ואף מן המצה בליל הסדר הניחו לפניו 'כזית קטן'. אמר להם, בכל מאכלי הנני מרגיש טעם עפר, אולם מן 'הכזית מצה' בליל הסדר ו'הכזית' של האכילה בסוכה, אני שואב חיות לכל השנה, האם גם את זאת אתם רוצים לקחת ממני?!
(יגדיל תורה)
מרור בזמן הזה – מדרבנן
בעת הקרבת קרבן הפסח ואכילתו ירדו הארות משמים, שהאירו את הנס המיוחד שהיה בעת יציאת מצרים, כמאמר הכתוב: 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל' וגו', או אז יכלו להתעמק במהות המרור שמיררו המצרים את עם ישראל, ולהבין את ההסתרות והיגיעות בעינוי הגלות, עד שהמתיקו בכך את המרור, בידיעה שהכל היה לטובה.
לכן בזמן הזה, כאשר אין אפשרות להקריב את קרבן הפסח, ואין לנו את אותם הארות, נבצר מבינתנו מהות המרור ועינוי הגלות, לכן מרור בזמן הזה רק – מדרבנן, זכר למצות התורה.
(מאוצרנו הגנוז)
כן עשה הלל
לפני אכילת כורך נוהגים לומר: 'זכר למקדש כהלל – כן עשה הלל', להורות בזה, כי על האב ללמד את בני ביתו, שכל עשיותיו מבוססות על מה שנהגו מאז ומקדם – כן עשה הלל.
(כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א – ש"פ צו ושבת הגדול – תשע"ב)
ריקוד לאחר עריכת הסדר
הגאון רבי משולם דוד סולובייצ'יק שליט"א מבריסק סיפר, שאביהם הרב רי"ז מבריסק זצ"ל, מאד נהנה כאשר הוא ואחיו רקדו אחר הסדר, מרוב שמחה על קיום המצוה.
(לוח דבר בעתו)
יציאת מצרים בלילה כדי להאיר לבני ישראל גם בחשכת הגלות
ויהי בחצי הלילה. גאולת מצרים היה בלילה… ונעשה הנס בלילה… איתא בספרים ימי הגלות נקראים לילה, ולזה נעשה הנס בלילה, להאיר לבני ישראל לכל הדורות..
(בית ישראל [פרשת בא – תשט"ז])
הטבת חלום ברכת כהנים
הטעם שנוהגים לומר בשעת ברכת כהנים: 'רבונו של עולם חלום חלמתי' וכו'. [א"ה: בחו"ל שנושאים כפים רק ברגלים, כתבו האחרונים דיש לומר אותו בשעה שהכהנים מנגנים בברכתם, לפי שאי אפשר לו שלא חלם פעם אחת בין רגל לרגל].
לפי שהחלום הוא אחד מששים בנבואה (ברכות נז, ב), והכהנים [בברכתם] הם כעין נבואה, כי מטעם זה גם אסור להסתכל בידי הכהנים בעת שמברכים, לפי שהשכינה שרויה שורה בידיהם. לכן אומרים אנו רבונו של עולם בשעה זו כדי לבטל את החלום.
(נועם אלימלך – פרשת תרומה)
מאכלי הקערה מסוגלים ליראת שמים
יש הנוהגים לאכול ממאכלי הקערה בסעודת שחרית של יום טוב. הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע היה אומר, שאכילתם מסוגלת ליראת שמים.
(לוח דבר בעתו)
היום יום אחד לעומר
קשה למה אומרים: 'היום יום אחד לעומר' ולא ראשון, הרי יש אחריו ימים נוספים, שני, שלישי וכו'. הרי המספר אחד מתאים רק כאשר אין אחריו מספר נוסף?
יש לומר שחכמים תקנו בכוונה להתחיל את מנין ימי הספירה בנוסח: היום יום 'אחד' לעומר, כדי להוציא מצדוקים שאמרו ממחרת השבת, ואם יאמר יום ראשון, היה משמע יום ראשון של השבוע, כדי להרחיק מדעת הצדוקים, תקנו לספור: היום יום אחד לעומר ולא יום ראשון.
(דברי שאול – מהדורה תנינא פר' אמור דף כד טור א ד"ה וספרתם)
שהחיינו בספירת העומר
הטעם שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר שהיא מצוה הבאה מזמן לזמן.
לפי שמצות הספירה משמשת כהכנה לעיקר המצוה שהיא הבאת שתי הלחם בחג השבועות, ככתוב: "וספרתם לכם ממחרת השבת… עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' (ויקרא כג, טו-טז). לכן אין מברכים ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיענו – לזמן הזה', לפי שספירה זו מעוררת לנו את צער, בהיות שבית המקדש חרב ואין לנו אפשרות להקריב את קרבנות הביכורים.
לכן גם אומרים לאחר הספירה: 'הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש', לפי שמצוה זו נוהגת מן התורה רק בזמן המקדש, כמטרה להגיע ליום החמישים, בו יביאו את שתי הלחם וקרבנות הביכורים, ובימינו שחרב בית המקדש, מצות הספירה היא רק מדרבנן, לכן מתפללים בבקשה שנזכה לספירה המקורית שהיא גם תכליתית – הבאת שתי הלחם וביכורים ביום החמישים.
(ע"פ שו"ת הרשב"א – ח"א סימן קכ"ו)
סעודת אסתר
רבי חמא בר גוריון אמר כל בעלי שינה לא טעמו שינה כל אותה הלילה. אסתר היתה עסוקה בסעודתו של המן (ילקוט שמעוני – אסתר פרק ו, רמז תתרנז)
לכאורה צריך להבין, וכי לא לה לאסתר המלכה משרתים ושפחות להכין את הסעודה, עד שהיא היתה צריכה להיות ערה כל הלילה להכנת הסעודה בעצמה?
אלא, שיען שהסעודה היתה משלה, לכן היתה צריכה להיזהר מחמץ, לאפות מצות וכו', לכן עסקה בעצמה בהכנת הסעודה, כדי שהסעודה תהיה כשרה לפסח.
אכן עצם הסעודה הייתה כסם המות להמן, שכידוע הוא השאור בעצמו, ואסתר המלכה בביטול החמץ הייתה מבטלת גם אותו בעצמו.
(חידושי הרי"ם)
סדר הקריאה בחג הפסח
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד א
והאידנא נהוג עלמא למיקרי: משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא (מגילה לא, א).
הטעם לסדר שקבעו חז"ל לקריאת התורה בחג הפסח הוא, לפי שמן הראוי לקרות שמונה פרשיות אלו בשמונת הימים לפי הסדר שהם כתובים בתורה. הראשונה שהיא – 'משכו' ביום ראשון, והשמיני שהיא – 'כל הבכור' ביום ח'.
ביום השני קוראים בפרשת 'אמר' – שור או כשב או עז וכו', מכמה טעמים.
טעם אחד – לפי שבחוץ לארץ הוא יום טוב, לכן ראוי לקרות פרשה הכוללת את כל המועדים והימים טובים. טעם שני – כי שבקריאה זו נזכר יום חמשה עשר בפירוש. טעם שלישי – לפי שנזכר בה הקרבת העומר שהיה קרב ביום זה.
בהמשך קוראים לפי הסדר שהם כתובים בתורה, אלא שקריאת פרשת בשלח נקבעה לשביעי של פסח, לפי שהוא מענינו של יום שבו ביום נקרע הים.
(שולחן ערוך הרב – הלכות פסח סימן תצ סעיף ט)
חשיבות מצות עליה לרגל
בדרך הפשט, הייתה מצות עלייה לרגל, אחת המצוות הקשות ביותר, שהיה על כל אחד לעזוב את ביתו, ולטלטל עצמו עם בני משפחתו בינות לדרכים, שבאותה תקופה גם יכלה לארוך זמן רב, שבועיים ויותר. אכן אמרו חז"ל: "דרש רבא: מאי דכתיב (שיר השירים ז, ב): 'מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב' – מה יפו פעימותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל", (סוכה מט, ב).
אפשר שלכן היו מגביהים את השולחן ומראין בו לעולי רגלים את לחם הפנים ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום – סילוקו כסידורו" (חגיגה כו, ב), למרות שאחר החג היו צריכים לטבול את העלים לטהרם, כמבואר בגמרא שם, משום שכיון שנתייגעו ביותר במצוה זו, לכן היה חשוב להודיעם עד היכן מגיעה חיבתם.
(מבית מדרשנו)
הקבלת פני רבו ברגל
היה מנהגם ללכת אל איש האלוקים בחדש ושבת, שכמו שצוה ה' על העליה ברגל ללמד שם דרכי ה' מפי הכהנים ולהמשיך עליו שפע קדושה מהשוכן בבית הנבחר…
חז"ל (ר"ה טז, ב) הוציאו מזה, שחייב אדם לקבל פני רבו ברגל, כי בזמן הזה שאין מקדש יהיה קבלת פני רבו במקום עליה לרגל, והגם שבחדש ושבת אין חיוב כיון שאין בו חיוב עליה לרגל, במועד יש חיוב בדבר, כיון שהתחייב לעלות לרגל. ומפסוק הזה למדנו, שקבלת פני הרב הוא כמקבל פני שכינה במקדש.
(מלבי"ם – מלכים ב' ד, כג)
ה' ילחם לכם ואתם תחרישון
איתא בזוה"ק (ח"ב כה,ב) שבגלות מצרים,היה גם הדיבור בגלות. אפשר שעל כן נאמר להם: "ואתם תחרישון", כי שתיקה זו בעת צרה, היוותה תיקון לכך – לדיבור שהיה בגלות, ובכוח אותה יצא הדיבור מן הגלות. לכן בזכות אותה שתיקה, זכו אח"כ לומר שירת הים.
אפשר להעמיק בכך, שככל שהאדם מתעלה יותר בהשגות ומדרגות, עליו להמעיט בדיבור. מאחר ובקריעת ים סוף זכה עם ישראל למדרגה הגבוהה ביותר – ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים, לכן הוזהרו מקודם לכן: "ואתם תחרישון", שעליהם להמעיט בדיבור עד כדי שתיקה מוחלטת.
(מבית מדרשנו)
ביזת הים
בחצה"ק באיאן נהוג להביא 'מעות רגל' בערב שביעי של פסח, והאדמו"רים היו אומרים אז דברות קודש.
באחד הפעמים אמר הרה"ק רבי מרדכי שלמה מבאיאן זי"ע: "אבי ז"ל – ה'פחד יצחק' מבאיאן היה מתמיד לברך בשעה זו – 'ביזת הים', השי"ת יעזור בגשמיות וברוחניות.
(מנהגי קודש – רוז'ין)