"וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא" (כ"ח, י"א)
באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה (רש"י)
בשנים עברו, רבים עשו דרכם אל קצה שכונת "מאה שערים" כדי שרבנו יכריע בשאלות הקשות ביותר שעלו על סדר יומם של ראשי ישיבות, רבנים דיינים ופוסקי הלכה, וכך גם יחידים שניצבו בפני הלכה מסובכת הטעונה הכרעה.
באותם ימים שמעו רבים את שמעו, ידעו אודות מעמדו כגדול פוסקי ההלכה בדורנו, אך לא רבים מהם ידעו על סדריו ועל שקיעותו המוחלטת בלימוד. הם עלו אל ביתו, שם הייתה הרבנית מסבירה להם בטוב טעם שהרב שוהה עכשיו בבית המדרש "אוהל שרה".
"עתה שעת הסדר הקבועה שלו", הייתה רגילה לומר בכל יום מבלי להתעייף, "אם זו שאלה של פיקוח נפש אפשר לנסות לדפוק על דלתות בית המדרש שנעולות על מסגר ובריח, ואולי על החלון ממול. אבל חבל על המאמץ, אפשר לדפוק כמה שרוצים, כשהוא שקוע בלימודו אינו שומע דבר, לכן כדאי לחכות לשעת הערב, לזמן שהרב ייחד לקבלת קהל ". הייתה מסיימת את דבריה בתנוחת השתתפות כנה בצערו של השואל שייאלץ להמתין זמן רב.
היו שהתחכמו וניסו בכל זאת לנקוש על דלתות בית המדרש, נקשו ונקשו ולא עלתה בידם מאומה . רבנו לא שמע ולא הרגיש כלום.
אחד מהם חזר אל הבית, מאוכזב, כדי לברר את זמני קבלת הקהל. מצא עצמו שופך לבו בפני הרבנית על השאלה הדחופה שיצטרך להמתין מספר שעות עד שיקבל תשובה עליה.
הרבנית הפטירה אף היא: "מה אפשר לעשות, ככה זה אתו, כל יום מגיעים לכאן אנשים עם שאלות דחופות, לכולם אני אומרת אותו הדבר. כשהוא באמצע הלימוד הוא שקוע לגמרי, הוא אינו שומע כלום ואינו רואה כלום".
כאן הוסיפה הרבנית משפט שראוי לו להחרט בתודעה לנצח:
"הוא אינו פותח את הדלת לאיש, פשוט אינו שומע. אולי כשיבוא משיח, ייפתחו דלתות 'אוהל שרה' לראשונה באמצע סדר לימודו. עד אז, לא מסתבר שזה יקרה אי פעם".
מימין ומשמאל דליי מים נוטפים, ובתווך גמרא
בשבת אחת שרר מזג אויר קשה. גשם עז שטף את רחובותיה של ירושלים והקור חדר לעצמות.
הוטל על אחד הנכדים ללוות את הסב הגדול מביתו אל בית המדרש "תפארת בחורים" לתפילת שבת בבוקר.
עשה הנכד דרך ארוכה מביתו, בקור הגדול ובגשם השוטף, ודימה לעצמו את הרגע המיוחל שיגיע לבית הסבא הגדול ויתחמם מעט לפני שיצא ללוותו לתפילה.
הגיע אל הבית ולא האמין למראה עיניו. הגג דולף, וכל החדר מלא במי גשמים. רבנו יושב בתנוחה נדחקת, מימינו ומשמאלו דליי מים נוטפים. כנראה שלאחר שמצא רבנו פינה שעליה אפשר להניח את הגמרא מבלי שתירטב ותספג במים, סחב בכוחותיו הדלים את השולחן הכבד לעבר אותה פינה, ואף עליה הניח דלי נוסף.
והוא גופו היה שרוי בגן עדן….
המחזה היה מבהיל הנכד התיישב בצד כדי לספוג לתוכו את המחזה הגדול. בפי רבנו מחרוזת שלמה של תוספותים מכמה מקומות בש"ס, והחום דקדושה שהוא מקרין מתוכו ממיס כל מיני קור וקרירות שבעולם.
"אין מים אלא תורה" –קיבל באותו רגע משמעות אחרת!
ריכוז מוחלט ואימוץ המחשבה
נכדו, ששהה עמו בביתו בשעות לילה, מגולל בפנינו חוויה אחת מני רבות:
כל לילה הייתי רגיל לשמוע את לימודו המתוק. צורת לימודו עם עצמו דומה ללימוד עם חברותא, שואל לעצמו, משיב לעצמו ואף נותן לעצמו ציונים.
לילה אחד באמצע הלימוד נשתתק לפתע קולו.
הגעתי לחדרו ועמדתי מן הצד לראות את פשר הדבר.
רבנו היה רכון על ספר חידושי הרשב"א, קרא את המילים פעם אחר פעם מן הסתם היה זה רשב"א קשה במיוחד.
לאחר מכן ראיתיו בתנוחת הריכוז המפורסמת שלו. הוא היטה את ראשו אל הצד, כיווץ את פניו פיו פעור, עיניו סגורות, שריגי מצחו מתוחים…
עניין אותי לראות כמה זמן אפשר להיות בתנוחה כזאת וכמה זמן הוא מסוגל להתרכז במחשבה אחת.
עמדתי מן הצד והתבוננתי במראה הנהדר והנפלא. התבוננתי בו ובשעון חליפות…
קרוב לשעתיים הוא היה באותה תנוחה, לרגע לא זז מריכוזו, לא שינה מן התנוחה כדי לתת למחשבה לשבות במקצת…
בדורנו, דור האינסטנט- הדור שהתרגל שכל דבר חייב להצליח בו במקום, הדור שבניו מתקשים לרכז את מוחם אף לדקה תמימה – קשה להאמין שקיים משהו שמסוגל להתרכז במחשבה אחת שעתיים תמימות , ודאי לא בעוצמה כזאת.
לאחר אימוץ המחשבה והריכוז במשך שעתיים נהרו פניו… הוא הצליח להבין את הרשב"א אם ישאל השואל: "מנין לך? אולי לא היה מסוגל להתרכז יותר ועצר באמצע?"- התשובה לכך פשוטה:
רבינו למד עם עצמו כמו עם חברותא, וכשהיה לו מהלך חדש הוא היה מציין לעצמו בקול כביכול יושב חברותא לצדו והוא מציין זאת בפניו.
לאחר שגמר לרכז את המחשבות, שמעתיו אומר לעצמו:" נו, דאס איז וייזט אויס דער גוטער פשט ("זהו כנראה הפשט הנכון").
את המחזה הזה קשה לשכוח – מחזה של אימוץ המחשבה בשיא הריכוז במשך שעתיים תמימות, מבלי לקחת שום אתנחתא באמצע.
(מתוך הספר גדולה שימושה)