כל אחד מאיתנו משתוקק לזכות לזיכרון, לדעת כל חייו את מה שלמד בצעירותו, ולשלוט במסכתות הש"ס כמונחות בכף ידו. דא עקא, שלפעמים חשים אנו בייאוש ואכזבה, הלא לא כל אדם נולד כ"בעל זיכרון", ואיך יוכל בכל זאת להשיג אותו.
נראה שהתשובה לכך טמונה בדברי המשנה: "רבי אליעזר בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טיפה", וכ' רבינו יונה: "פי', שלא שכח מעולם דבר מכל מה שלמד". ולכאורה יש להבין, מה מעלה היא זו שלא שכח תלמודו, הלא הזיכרון מתנת שמים הוא שקיבל ר' אליעזר, ולא השיג אותו ע"י עמלו ויגיעתו, וא"כ איזה שבח יש בכך. אמנם נראה, שכוונת המשנה היא, שסוד זכרונו של ר' אליעזר לא היה משום כשרון מיוחד או "זכרון פנומנלי" – אלא ר' אליעזר עשה עצמו כ"בור סוד" שאטום מכל וכל, והכניס לראשו אך ורק מה שנוגע לתוה׳׳ק. בשאר הנושאים הוא לא התעניין כלל ועיקר.
מה שגורם לאדם לשכח תלמודו זה היותו עסוק בעניינים אחרים שתופסים את ראשו. אם ישקיע את כל כולו בתורה והיא תהיה בראש מעייניו – מובטח לו שתיכנס אל תוכו ולא תוכל לצאת משם לעולם. ככל שיעסוק האדם פחות בשאר עניינים – כך יזכור יותר את תלמודו.
הלא יעידו רבים מאיתנו, שאין כמעט מי שזוכר את הסוגיא שלמד אך לפני שבוע ושבועיים וכולי האי ואולי, ואילו כאשר מעלים מעשיות ודברי הבאי שאירעו עמו מימים ימימה זה עידן ועידנים ואף לפני עשרות בשנים – יכול כל אחד לזכור לפרטי פרטים את הצורה המדויקת שבה ארע המעשה. כיצד יתכן הדבר? איך הזיכרון יכול להיות קצר כל כך מצד אחד, וארוך כ"כ מצד שני?
אכן הביאור פשוט, יכולת האדם לזכור אירועים רבים אינה דווקא על ידי כשרון מיוחד – אלא על ידי התעניינות, וככל שהדברים מעניינים אותו יותר ותופסים את ליבו יותר, כך הוא גם זוכר אותם יותר. ממילא אם מה שתופס את ראשו אלו דברים בטלים – יזכור אותם לאורך ימים ושנים ומאידך לא תהיה בו התעניינות לדברי תורה, ואילו אם יקבע בנפשו שהדבר היחידי שמעניין אותו זה אך ורק תורת ה' – הוא יוכל לזכור את התורה לכל פרטיה, ושאר הדברים ישכחו מליבו.
אאמו׳׳ר הגאון זצ"ל ידע את התורה כולה על כל חלקיה, ויש שסבורים שהוא ניחן בזכרון יוצא דופן. אך מי שהכירו ידע שהוא לא זכר את מספר הזהות שלו ואף לא את מספרי הטלפון של ילדיו, למרות שהיה זקוק לכך פעם אחר פעם. ומלבד זאת הוא לא זכר עוד דברים רבים שאין כאן המקום לפורטם. ופשוט וברור שהיא הנותנת, והא גופא קא גרים שהוא יזכור את כל מה שהוא זכר.
זכורני שבשבעה על פטירת אאמו׳׳ר זצ"ל, נכנס אחד מהידידים לנחם, ושאל: "מה החכמה בגדולתו של אביכם, הלא הוא זכה לכישרון מיוחד"?
אמרתי לו: לך יש זכרון ממש כמו שהיה לאבי זצ"ל, והראיה – האם הינך זוכך את יום החופה שלך? ברור. ומי היו העדים? ואיזו תזמורת? מי מהמוזמנים הגיע בזמן ומי איחר 2 דקות… הכל כתוב על לוח לבך ולא נשכח ממך דבר. הרי שזכרונך אינו שונה מזכרונו של אבי, אלא שאת אאמו׳׳ר זצ"ל כל הנ"ל לא העסיק יתר על המידה, ואילו דברי הרשב"א בסוגיא טרדו את מנוחתו, ולכן הוא זוכרו היטב.
בשעתו מצוי היה שנכנסתי למעונו של מרן שה"ת הגר׳׳ח קנייבסקי שליט"א מדי שבת בשבתו, ובכל פעם כאשר ניגשתי אליו הייתי נצרך להזכיר לו מחדש מי אני ומי ביתי, ואילו לעומת זאת אין צריך לומר את הידועות לנו שמה שכן מעניין אותו נחקק בראשו הגדול לעולמי עד. משום שאת שאר העניינים הוא מחשיב כקליפת השום.
שח לי קרוב משפחה שנשוי לנכדתו של מרן הגרי׳׳ש אלישיב זצ"ל, שזכה לסעוד על שולחנו בשבתות בשנותיו האחרונות ממש כשכבר עבר את גיל מאה, ופעמים רבות ארע שהגרי׳׳ש נמנם תוך כדי האכילה והיה מן הצורך לשמור עליו שלא יארע לו מאומה. אולם הנה לא ארכו הדקות, וכשאחז הגרי"ש בברכת המזון עוד באמצע 'הרחמן' התחילה ידו לשוט מאליה לכיוון הגמרא, ותיכף ומיד עם סיום הברכה כבר היה שקוע בתלמודו למשך שעות רבות עם כל החיות והעוצמה כאילו לא היו דברים מעולם… וכאמור, אין בזה כלל סתירה והיא גופא הנותנת, כשם שלא נתפלא על זקן ותשוש – שעדיין יהיה לו כח לאכול, ומאידך נוכל להבין שכבר אין לו כוחות ללמוד – אצל מרן הגרי׳׳ש היה זה ההיפך בדיוק. כל חייו וכל תמצית נשמתו קשורים ודבוקים היו בתורה ותו לא מידי, וממילא לעת זקנתו ניעור ע׳׳י לימוד הגמרא.
ודבר זה מסור ביד כל אדם ואדם להעמיד את עצמו בכיוון הנכון ולקבוע מה באמת מעניין אותו ומושך את ליבו, ואם יעסיק את שכלו בענייני שטות ודברים בטלים שוב לא יוכל לבוא בטרוניא מדוע אינו זוכה לתורה ואין תלמודו מתקיים בידו, כי הוא עצמו גרם שתורתו תהיה קרעים קרעים מבלי שתהיה מחוברת אליו והוא אליה.
יש לתת תשומת לב לעניין זה גם בחינוך הילדים. כל ילד הגדל על ברכי הוריו מבין ומאזין מביט ומקשיב בכל עת ובכל שעה את מה הם מעריכים יותר ואת מה פחות – על פי זה הוא בונה את סולם הערכים שישמש אותו במשך כל ימי חייו. יש ילד שכאשר הוא אינו יודע מה שלמד, הוריו אינם אומרים לו מאומה כדי "לא להלחיץ יותר מדי", אך כשהוא מלכלך מעט את המפה זוכה על אתר לנזיפות חמורות… החינוך שאני קיבלתי בביתי היה, שכאשר לכלכתי את הרצפה הורי נאנחו בחוסר ברירה והמשיכו הלאה, אך כאשר שבתי מן הת׳׳ת ונבחנתי על פרשת וישלח, אין לתאר מה היתה תגובתו של אאמו׳׳ר זצ׳׳ל כששכחתי את שמו של אחד מאלופי עשו…
היתה משפחה בבני ברק שזכתה שכל ילדיה יצאו לומדי תורה ויראי ה' בצורה יוצאת דופן להפליא. אמי תליט׳׳א ניגשה אל אם המשפחה ושאלה במה זכתה שתצא לה משפחה רבת פארות שכזו. השיבה לה אותה האם, שהיא תולה את הכל בהנהגה שאימצה בשנות ילדותם של בניה, שתמיד היא כיוונה תחילה את עשיית ה'ספונג'ה' בבית לשעה שחוזרים הילדים ממקומות לימודיהם, והנה כאשר הגיעו הבנות וראו את הרצפה נשטפת היה עליהן להישאר בחוסר ברירה מחוץ לדלת, אולם כאשר חזרו הבנים מהת׳׳ת – ניתנה להם הרשות בלב שלם ובנפש חפצה לדרוך על הרצפה הרטובה בלי להשתהות אפילו רגע, כי הרי הם למדו תורה כל הבוקר – אז מגיע להם להיכנס מיד, אפילו אם זה באמצע הספונג'ה…
אם ישאלו את יועצי ימינו האם מעשה שכזה הוא הגון וראוי, מן הסתם הללו יטענו שהדבר גורם להרס נפשי אצל הילדים, והבנות יחושו בעקבות כך מופלות לרעה וכדו'… אך ראה זה פלא, שאצל אותה משפחה היה את ההפך הגמור, הדבר עיצב אצל כולם את הערך ואת היחס הנכון לתורה עד כמה צריך להעריך אותה יותר מכל דבר אחר שבעולם, עד שגם הבנות עצמן בנו כולן משפחות מפוארות באהבת תורה ויראת שמים.
1/168