אמי, שהייתה בעלת לשון שנונה השיבה לי בחריפות – "א'נאר ביסטו! מיר זענען יידען, מיר גלויבען און תחיית המתים, מיר פארלירען נישט קיין קינדער. אז מהאט א'קינד, האט מען אים אויף אייביג" ובתרגום: טפש שכמותך! יהודים אנו, מאמינים בתחיית המתים, איננו מאבדים אף ילד, ילד יהודי שנולד – נולד לתמיד!

 "זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות ט"ו, ב')

בגמרא (סוטה יא ע"ב) מובא: "דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים". בהמשך מפרטת הגמרא את כל טרחתן בהעמדת בית ישראל בתוך החושך הנורא של גלות מצרים, ומסיימת: "וכשנגלה הקב"ה על הים, הם הכירוהו תחילה, שנאמר (שמות ט"ו, ב'): 'זה אלי ואנוהו'".

כדוגמה לאותה אמונה תמימה, לאותו מבט זך של נשות ישראל שבזכותן התקיימה אומתנו, מביאים חז"ל (סוטה יב ע"א): "תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשווא אנו עמלין! עמד וגרש את אשתו, עמדו כולן וגרשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזרתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק, בוודאי שגזרתך מתקיימת, שנאמר (איוב כ"ב, כ"ח): 'ותגזר אמר ויקם לך'. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן". ומבאר רש"י: "שפרעה לא גזר אלא בעולם הזה – שנולדים ומתים וחוזרים וחיים הן לעולם הבא, אתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא שכיון שאינן נולדים אינן באין לעולם הבא".

גדלותן של נשים אלו התבטאה בכך שהן חיו עם אמונה תמימה ופשוטה. בעיניהן היה זה טבעי ומובן שבכל מצב נמצא היהודי בידיו של הבורא יתברך, כיונק הנישא בידי אומנתו, ולפיכך מחויבים אנו לקים את מצוותיו ללא שום חשבונות.

●●●

ניתן היה לחשוב כי צדקניות אלו חיו רק בדורות קדומים, אולם המעשה הבא שסופר על אשה בת דורנו, ימחיש לנו היטב את אותו מבט נפלא שמכוחו הקימו נשות ישראל, בכוחות משתפים, את בית ישראל מקדם ועד עתה:

סיפר הרה"ג רבי עזריאל טאובר שליט"א: בתקופת השואה האיומה התגוררנו בפרשבורג שבמדינת צ'כוסלובקיה, אשר הייתה נתונה תחת מגפי הכובש הגרמני. כיוון שחזות פניהם של בני משפחתנו לא הסגירה את עובדת יהדותנו, הצלחנו במשך תקופה ארוכה לחיות בזהות לא יהודית. בהמשך נמלטנו לבודפסט שבהונגריה, שם המשכנו לחיות באותה זהות בדויה, עד אשר התגלה הדבר על ידי הגרמנים.

במהלך שנים קשות אלו, נולדו להורי ארבעה ילדים. שלושה בנים ובת אחת. שלושת הבנים זכו לגדול ולהקים משפחות בישראל, הבת נותרה באושויץ.

ומעשה שהיה כך היה: כשנתפסה אמי לבסוף על ידי הגסטפו, הייתה בהריון עם ילדה זו, ונשלחה הישר לאושויץ, אלא שרצתה ההשגחה העליונה, והיא הצליחה להימלט מהמקום, ולאחר המלחמה זכתה להתאחד עם בעלה וילדיה, ויחדיו להקים בית גדול לתורה ועבודת ד'. במהלך כל התקופה, כשילדה אמי ילד אחר ילד, גערו בה כל מכריה: "כיצד מעזה את להביא ילדים לתוך עולם כה אכזרי, הרי את יולדת אותם אל המוות הבטוח, אין להם כל סיכוי לחיות!". אך אמי ענתה לעומתם בביטחון: "כיהודים מאמינים בני מאמינים, מוטל עלינו לעשות את רצון ה' בכל מצב בלי חשבונות כלל!".

לימים, כששאלתי את אמי אם חשבה שתצליח לשרוד את אותה תקופה נוראה, ענתה לי אמא: "לא!  ידעתי גם ידעתי כי לא טובים אנו מכל היהודים, ואם כולם נרצחים אין שום סיבה בעולם שאנו לא נרצח". "אם כן", הוספתי לשאול, "כיצד היית מסוגלת להתנהג כך? מהיכן שאבת כוחות נפש כה עצומים להביא ילדים לעולם, כשברור היה לכל שאת יולדת אותם הישר לתוך זרועותיו הפשוטות של מלאך המוות?".

אמי, שהייתה בעלת לשון שנונה כיאה לנכדתו של מרן ה'חתם סופר', לא היססה לרגע, ועל אתר השיבה לי בחריפות: "א'נאר ביסטו! מיר זענען יידען, מיר גלויבען און תחית המתים, מיר פארלירען נישט קיין קינדער. אז מהאט א'קינד, האט מען אים אויף אייביג" – טפש שכמותך! יהודים אנו, מאמינים בתחיית המתים, איננו מאבדים אף ילד, ילד יהודי שנולד – נולד לתמיד! (כיון שיקום לתחיית המתים).

●●●

יהודי מאמין מגדל את ילדיו לעולם הנצח, כשמעמידים דורות במטרה לקיימם לעולם של נצח, גדלים הם חזקים ואיתנים באמונת ה', דבוקים בבורא ובמצוותיו. בדיוק לכך התכוונו חז"ל באמרם: "וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר: זה אלי ואנווהו". מדוע הכירו ילדים אלו את הבורא יותר משאר היהודים? הרי כולם ראו את יד ה' במצרים, ואת עשרת המכות שבהן הראה את שליטתו בבריאה כולה, במה נשתנו ילדים אלו?

התשובה היא: ילדים אלו ינקו אמונה עוד בהיותם ברחם אמם. אמא שהביאה ילד לעולם מכוח אותה אמונה צרופה, בהכרח שהחדירה בו עוד מתחילת התהוותו את האמונה בבורא. כיון שהאמונה הייתה נטועה כה עמוק בלבם, ממילא היו הם הראשונים לגלות את הקדוש ברוך הוא, ואף להגיע למסקנה ברורה העולה מאליה מאותו גילוי – "ואנווהו" – "אבא שאול אומר: 'ואנווהו' – הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג ע"ב).

קשה זיווגן כקריעת ים סוף

במדרש (בראשית רבה פרשה סח) מובאים הדברים דלהלן: "מטרונה (אשה חשובה) שאלה את ר' יוסי בר חלפתא. אמרה לו: לכמה ימים ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו? אמר לה: לששת ימים, כדכתיב (שמות כ', י'): 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ'. אמרה לו: מה הוא עושה מאותה שעה ועד עכשיו? אמר לה: הקדוש ברוך הוא יושב ומזווג זיווגים – בתו של פלוני לפלוני וכו'".

הגמרא (סוטה ב ע"א) מוסיפה ומתארת את הקושי שיש לקדוש ברוך הוא בזיווג 'בת פלוני לפלוני' – "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף".

המהר"ל (באר הגולה, באר רביעי פ"ז) תמה עד מאד בדברי חז"ל: וכי שייך לומר שלאחר ששה ימים בהם ברא הקדוש ברוך הוא את כל הבריאה כולה יש מאין, לא נותר לו מה לעשות אלא רק לשבת ולזווג זיווגים?

עוד תמה המהר"ל, מה פרוש 'קשה לזווגן כקריעת ים סוף', מי שברא יש מאין, האם כל כך קשה לו לקרוע את הים?

אלא, מיישב המהר"ל את כל השאלות, ומבאר כך: אין כל ספק שכללות הבריאה נבראה במהלך ששה ימים, כשלצדה תוכנית מסודרת שלפיה אמורה הבריאה לפעול במהלך הדורות. אולם לאחר מכן מסר הקדוש ברוך הוא את הבריאה ל'שליח' שהוא 'הטבע' – 'עולם כמנהגו נוהג'. ואף שהקדוש ברוך הוא מקים את הבריאה בכל רגע ורגע, אם יסיר עיניו לרגע ולו מהפרט הקטן ביותר, מציאות העולם תמחק לגמרי, משום שאין קיום לשום פרט בבריאה בלי החיות שהקדוש ברוך הוא מזרים בקרבו בכל רגע ורגע.

ואף שבכל רגע נבראים עוד ועוד בני אדם, ובעלי החיים והצמחים מתרבים, אין זה אלא מכוח אותה גזירה שגזר הקדוש ברוך הוא בששת ימי בראשית, אשר מכוחה מתחדשת הבריאה כל העת. אין הדברים אמורים אלא על מהלך הבריאה הטבעי, אולם שונה הדבר כשמדובר על דברים שהם הפך הטבע. הם לא נבראו בששת ימי המעשה, דברים אלו שהם הפך הטבע מוגדרים בחז"ל כ'קשים' אצל הקדוש ברוך הוא, לא שיש לו קושי כל שהוא לעשותם, אבל זו היא ההגדרה. ועל כן קריעת ים סוף שהייתה הפך הטבע מגדרת כקשה.

מגלים לנו חז"ל, שזיווגו של האדם גם הוא דבר שהוא הפך הטבע. האיש והאשה נבראו יחידים, מדוע?! משום שכל אחד מהם מצד טבעו אינו מתחבר לזולתו, שהרי לאיש ולאשה, מטבעם ישנן תכונות הופכיות לגמרי, לכל אחד מהם יש רצונות שונים המושכים אחריהם את הגוף והנפש. כל אחד מהם רוצה לקבוע בעצמו את סדרי העדיפות, אשר לפיהם יתנהלו חייו. אין שום 'טבע' שיכול לשנות את היצירה הראשונית שבה נבראו הם כיחידים.

לכן אומרים חז"ל – מאז ששת ימי בראשית יושב הקדוש ברוך הוא ומזווג זיווגים, משום שבכדי לחבר שני יחידים כה שונים בטבעם, עד שיחיו באפן שהאחד ישלים את זולתו, חייבים 'דבק' חזק מאד, שאם לא כן, בדרך הטבע הקשר בין האיש לאשה יתפורר לאחר זמן קצר. בכדי שהקשר בין האיש לאשה יהיה אמיץ ואיתן, מוכרחים את הקדוש ברוך הוא באמצע. ולכן יש באיש ובאשה את שם ה' יתברך, י' באיש וה' באשה, כיון שרק הוא יתברך מחבר אותם, וענין זה אינו שייך כלל להנהגת הטבע.

●●●

מרן הגרא"מ שך זצ"ל, כשהיו נכנסים אליו חתנים וכלות להתברך, היה מפנה פניו תחילה לחתן ואומר לו "תוותר לה!", ולאחר מכן מפנה פניו לכלה ואומר לה "תוותרי לו!". בכך ראה מרן זצ"ל את שורשם ואת תכליתם של החיים המשותפים בין בעל לאשה. ויש לדעת, שבעבודה זו צריכים בני הזוג להתמיד באפן יומיומי ממש, ואף עד זקנה ושיבה.

ספר הרב הגאון רבי ברוך פראנק שליט"א, שישב פעם בשבת שמחה עם מרן הגרמ"ש שפירא זצ"ל בעת זקנותו. באמצע הסעודה, בעוד הכל יושבים ומשוחחים ביניהם בדברי תורה, לקח הגרמ"ש כוסית משקה, קם לעבר המחיצה וקרא – "רעבעצן, לחיים טובים ולשלום!", איחל לזוגתו כמה איחולים לבביים, ולאחר מכן חזר למקומו כשחיוך על שפתיו. העיד בפני הרב פראנק, כי מראהו היה ממש כחתן צעיר שהלך לעשות נחת רוח לכלתו.

(מתוך 'להאיר' – מאור זמירות השבת)