אמונה בה' בתא הנידונים למוות

חכמנו זיכרונם לברכה אומרים מלמדים אותנו, בשמו של דוד מלך ישראל, ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". כלומר, גם כשנראה שאין כל סיבה לתקווה, כשהייאוש אמור להשתלט עלינו ואין לנו דרך לדחוק אותו, אנחנו עדיין צריכים וחייבים לקוות לישועת ה', ולצפות להצלה קרובה. 

הגאון רבי יצחק זאב הלוי זצ"ל, המכונה 'הרב מבריסק', מתאר בהקדמה לספר 'נס ההצלה', עד כמה חייב האדם לקוות לישועת ה', אפילו כשאפסה כל תקווה.

נתאר לעצמנו אדם שהועמד לדין על ידי השלטונות עקב עבירה חמורה שביצע, אשר עליה צפוי לו עונש מוות. אין כל ספק שאדם זה וקרוביו לא יחסכו כסף ומאמצים כדי לשכור עבורו את מיטב הפרקליטים שישתדלו בכל כוחם לזכות אותו בדין.

נשכרו עורכי דין בעלי שם, ופעלו ללא ליאות כדי לזכותו, אך ללא הועיל. יד הקטגורים גברה, ודינו של הנאשם נגזר למיתה בסייף.

ברור שהאכזבה גדולה מאוד, אך הנאשם עדיין מלא תקווה: בפניו עומדות כמה וכמה אפשרויות לביטול הגזרה. אנשים רבים נידונו למוות ובסופו של דבר לא הוצאו להורג. כל אחד והסיפור שלו. כצעד ראשון פונה האיש לבית דין גבוה יותר, כדי לערער על פסק הדין של הערכאה הנמוכה.

לצורך הדיון המחודש, נשכרו פרקליטים נוספים, והון רב הושקע כדי להציל את הנאשם מהעונש הנורא. אך גם כאן גברה ידם של הקטגורים, ופסק הדין נשאר בעינו. המצב נעשה קשה יותר, אך עדין נשאר פתח תקווה, על ידי בקשת חנינה מאת המלך.

לצורך זה גויסו אישים רמי מעלה, שתפקידם להמליץ טוב בפני המלך. כמו כן הוצף בית המלכות במכתבים שתיארו את מצבה האומלל של משפחת הנאשם, את עתיד ילדיו הרכים, את גורלם המר של אשתו החולה ושל הוריו הזקנים. הכל כדי לעורר רחמים לפני המלך, כדי שיחון את האיש. משאיחרה תשובת המלך לבוא הבינו הכל שסיכויי ההצלה קלושים.

אך רוחו של הנאשם עדין הייתה טובה עליו. הוא השתעשע בתקווה קלושה, והמריץ את מקורביו להפעיל כל לחץ אפשרי על השלטונות.

הלחץ הופעל: כל מכר וכל ידיד, קרוב ורחוק, אשר להם מהלכים כל שהם אצל אנשי השלטון, התבקשו לנצל מעמדם ולעשות את כל אשר ביכולתם , למען הצלת הנידון.

אך כל העמל היה לריק. פני המשדלים הושבו ריקם, גזר הדין נשאר בעינו, והכל שבו מן המערכה במפח נפש.

הנידון נלקח אל הזירה בה אמור להתבצע גזר הדין הקשה. ברגליים כושלות הוא צועד, מנסה להרוויח עוד חצי דקה, אולי בדיוק יגיע שליח מהמלך עם כתב חנינה בידו. התקווה כמעט אינה קיימת, אבל הוא נאחז בכל בדל של דמיון על דרך הצלה פלאית שאולי תפתיע אותו ואת כולם.

הנה, התליין מתקרב. אומרים עליו שהוא סייף מומחה. בידו חרב חדה וארוכה. הוא מתקרב אליו. עוזריו של התליין כופתים את ידי הנאשם לאחוריו, ומצמידים אותו לסדן. התליין נעמד ברגליים מפוסקות, ידיו אוחזות בידית החרב הבוהקת. הוא מניח אותה על צווארו של הנאשם, רק כדי להרים אותה במהירות ולהנחית אותה שוב באותו המקום בעוצמה רבה.

זהו. הכל אבוד. כבר אין שום סיכוי שפתאום תבוא ההצלה המיוחלת. הנאשם נושם נשימה עמוקה ומבין שזאת כנראה הנשימה האחרונה שלו אי פעם.

כאן סיים הרב מבריסק את דבריו ואמר: על רגע שכזה נאמר "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים"!! גם בעת כזאת שהכל נראה אבוד, יש להתפלל ולקוות לה' ולבטוח בו, כי עדין יש תקווה.

הוא אשר דיברנו, לעולם אסור לאבד תקווה וגם כשהמצב נראה אבוד וחסר סיכוי, צריך לבטוח ולקוות כי האור עוד יאיר.